איך, אתמול עזבת אותי, איך, באכזריות שכזאת, יצאת אל הרחוב,
וחצית את הכביש, ואני, קיוויתי, שתחזור, שתיזהר, שתראה את
האורות, שתנסה לשמוע יותר. באמת, ואני אשתנה, אני אנסה לשנות
את מה שהיה בינינו, כי היה מפנק, ועדין, וחמים, ואוכל. אוכל
לחתולים. אז למה הלכת חתול שלי? למה ברחת מהבית? כדי שאוכל
לראות אותך חוצה את הכביש ונמרח עליו? למה לך לעצור מול פנסים
מתקרבים? למה לך לחלל ולהכפיש את שמו של הנהג הטוב, שאת חייו
בכזאת אכזריות הרסת? ואני יושבת, מול החלון. ואח"כ מתנשפת,
נשיקה על העורף. מסתכלת אל תוך עיניו, הירוקות, העדינות,
מנצנצות מעגלי דמעות, שמתגלגלות על הלחי ועוזבות את הפנים,
נופלות על הסוודר היפה שלי, וקובעות את מקומן הרטוב. ואח"כ
נשיקה, דמעה נוספת, ועיניים חודרות אל תוך עיניי, ואני מסמיקה,
ומחייכת, הדמעות נפסקו.

ובבוקר שאחרי, מוצאת את עצמי שוכבת חבוקה בזרעותיו, וקר לי.
ואני רצה אל החלון כדי לראות, אולי אתה עוד שם, חתול שלי,
פרווה שחורה וקטיפתית עטפה אותך, וגם אותי, בימים הקרים. וכעת
- קר ואין פרווה שחורה, ואין קטיפתיות, ורק חולשה, ודמעות שלי,
שסופסוף מצאו את הזמן לפרוץ, אחרי לילה מושלם ומפנק. לילה
חמים. ואתה, אינך אפילו על הכביש, בחוצפתך עזבת, ובחוצפתך
נדרסת. והרסת חיים. של שניים. שמצאו את הדרך החדשה, ועוברים
אותה ביחד. ופעם אתה היית במקומו, ואתה פינקת בלילות קרים, ואת
עזרת וניחמת. ואתה אינך יותר. ויש במקומך אחר. וניפצת את
הכלל,

ו...
בעצם, מי צריך אותך בכלל?