נמאס מהתחושה הזו, והשיחות הפלצניות על הצבא ועל לתרום למדינה
ועל אני הגשמת העצמי. שומעים אותן בכל מקום עכשיו, אתה השיחות
האלה. כל כך הרבה קלישאות, כל הכבוד לכם, אנשים, חלקן מקוריות
מאד. ובאיזה מילים יפות אתם יודעים להשתמש, נבובים שכמותכם.
הייתי יכולה לקטול כל אחד בשיחה הזו. אבל אין לי חשק, וגם אין
לי דעה. אין לי כלום בעצם, גם אני חלולה בדיוק כמוכם, אולי
כדאי שאמציא לי גם כמה משפטים יפים על מהות העולם. כאמור - אין
לי חשק ואין לי דעה. התנאים האופטימליים.
נמאס לי.  נמאס מהלבד, נמאס לחפש מישהו לאהוב. נמאס לי להתפשר
נמאס לי לדעת שאני חייבת לוותר על מי שאני באמת רוצה. נמאס לי
לעשות הצגה ולבחון כל פעם איך יוצא לי ואיך אני ניראת. נמאס
לראות את הכוסיות זורמות, נמאס לדעת שהן משיגות כל מה שהן
רוצות, וגם את מי שלא. נמאס לנסות לכפות על עצמי להרגיש שגם
אני יכולה ולדעת שלא, נמאס לי לבכות שמגיע חורף, לדרוך לעצמי
על יבלות, להתבודד כשכולם יחד, ועוד יותר נמאס לי שזה לא
מבחירה. נמאס להיות שייכת לעצמי בקנאות דתית ולהרגיש מיוחדת
שעוד לא גילו אותה. ואני הרי יודעת טוב מכולם שאין מה לגלות.
יודעת שיש כל כך הרבה אנשים יותר חכמים ממני ויותר מרגשים
ממני, מסעירים ממני, מוכשרים, מביעים ממני, וזה הרי הדבר שתמיד
חיכיתי שמישהו יגלה בי. ויודעת שגם זה לא...
שוב מנסה לישון ובוכה, שוקעת בדמעות לערפל שבין מציאות לחלום,
בין סיוט למוות, מתנדנדת בערפל ומתפכחת בבכי לתוך ההזיה. שוב
כואב לי, זה לא מפסיק שונאת אם היה לי כח הייתי זועקת לאלוהים
שכולם היו שומעים וכל המכסים מ"לכל סיר יש מכסה" היו באים
ומושכים אותי איתם לשמים או לארץ איך שהיינו מרגישים באותו
רגע. כרגע למוות, הרגע למוות, קשה לחשוב על משהו טוב בעבר או
בעתיד כשאני אני שקועה כל כך עמוק. אני עייפה. אני מרגישה
זקנה. אני בת 17, וכל החיים לפני להרגיש ככה.
האנשים הקרובים אלי מכירים אותי פחות ופחות. לא כי אני לא
מספרת, או לא רוצה לשתף, לא כי הם לא רוצים לשמוע. אבל דווקא
אלו שמכירים אותי כל כך ויודעים עלי הכל, מתחילים להכיר אותי
פחות. רבו הדברים שאין לי מילים לתאר אותם. אני שומרת את עצמי
לעצמי. משמרת תחושות לעת הצורך. לא תמיד יש לכם את המילים
המתאימות בשבילי. אין לי תמיד את המילים בשבילכם. זה לא החיים,
זה אנחנו שהופכים ליותר מורכבים. אני לא מסתירה שום דבר ממה
שקורה לי. אבל האינסוף גדל פנימה, לא החוצה, והשכבות שבוקעות
מופנמות יותר מהיומיום.
נשבר לנסות לשפר, תמיד לשפר, שיהיה יותר טוב. לצאת מתוך נקודת
הנחה שאני שונה, לרוב דפוקה, ולכי תחיי עם זה. לדעת שאני
לחלוטין אפס ולא להפסיק לנסות להוציא מזה את המיטב. להשלים עם
הפגעים, הפגמים, הצלקות, החסרונות. המולדים, התורשתיים אלה
שהחיים חרטו בי, ואלו שחרטתי בעצמי. וללמוד בהכרח שזה לא הדבר
הכי חשוב בחיים. אז מה כן? מה שיש לי. אם הייתי למשל יפה,
הייתי יכולה בכיף לחשוב שזה העיקר בחיים. לא הייתי צריכה לנסות
לשכנע את עצמי שהיופי חולף. ללמוד את זה? כי אין ברירה, עובדות
חיים שלמות שנקבעות בלית ברירה, חיים שלמים שנקבעים ככה. אולי
קהות חושים אורגנית.
זה כן נתן לי כח, וכן אני עדין רוצה למות. חם לי, הפעימות
עושות הד ומשאירות שובל ארוך של היפראקטיביות במקום עייף וחלש.
הדם זורם מהר עכשיו, הגוף שלי רב עם עצמו. אולי רטלין זה אלוהי
השמחה, כי הדכאון הוא אלוהי העצב, והוא נלחם בו כל כך חזק,
לרוץ לקפוץ לצרוח להשתולל להתפוצץ, למות מחולשה. הכאב מחייך
מעבר לכל פינה, עוטף ברכות שמשולה בערך לטורנדו, עד שאני
מתמקמת באחת מצלעותיו הרבות, האין סופיות, ומטשטשת את עצמי עוד
ועוד, מקהה את הכאב, ומקהה את עצמי לספוג.