עוד יום כמו כל שאר הימים המשעממים והשגרתיים. מה שאומר שהוא
לא היה ממש שגרתי, משום שהימים לאחרונה קצת מוזרים. סופי ישבה
בית ולמדה למבחן במתמטיקה. זה לא הצד החזק שלה, ולכן החליטה
לשבת על החומר שלושה ימים לפני המבחן.
"טררר.. טרררר.." וכל שאר נהלי שיחות הטלפון. זאת היתה קרן
החברה שלה. היא הודיעה לה על המסיבה ביום שישי ומי יהיה בה.
סופי סגרה את הטלפון ותחושת עצב מלאה אותה. 'אוף! המסיבה
המטופשת הזאת!  כל כך אין לי כוח לזה.. לא רוצה לראות אותה!'
סופי ידעה שהמסיבה 'מטופשת' רק בגלל שגלי באה. סתם כך לא היתה
מייחסת חשיבות כזו למסיבה. סופי וגלי היו חברות טובות פעם, אבל
גלי שקרה לה יותר מדי פעמים בשביל שסופי תסלח לה. שקרה על
דברים מהותיים. דברים שהיו חשובים לסופי אבל לגלי לא היה אכפת.
לכן סופי שומרת מרחק.
היא החליטה לעשות דברים שיסיחו את דעתה מגלי. הלכה לחדר שלה
והפעילה את המערכת בפול ווליום. היא פתחה את הארון וראתה במדף
התחתון את האלבום שלה. לקחה אותו בידה ורפרפה בו. ואז הגיעה
לתמונות שלה עם גלי. איך הם נהנו אז, היא נזכרה. היא הגיעה
לתמונה שבה גלי והיא במטבח מלאות בקצף שהכינו פעם לכבוד מסיבת
ההפתעה של רון אותה הן זרקו אחת על השניה בעודן נחנקות מצחוק.
דמעות החלו להציף את עיניה. היא מאוד הצטערה על כך שהן לא כבר
לא חברות. גלי היתה חברה טובה, כשהיא היתה.
סופי סגרה את האלבום והניחה אותו בחזרה בארון. היא החליטה
לצלצל לרון. פעם רון והיא הגיעו לשיחה הזאת שכל בני הגיל הזה
מגיעים אליה, ורון הציע לה הצעה מפתה, אבל היא לא היתה בטוחה
שהיא רוצה בכך. עם הזמן היא השתכנעה יותר ויותר להענות לו
בחיוב. היא התקשרה כדי לגשש ולראות מה המצב שם.
"היי מה המצב?" היא שאלה בחיוך.
"איך ידעת? בדיוק התכוונתי להתקשר אליך!" רון אמר בקול נדהם.
ובאמת היא לא היתה מתקשרת אליו הרבה, על כן היה זה אירוע
מיוחד.
"רציתי לספר לך.. זוכרת שאמרתי לך שאני הולך להופעה של "איפה
הילד"? בכל אופן פגשתי שם מישהי מהממת!! היה לה גוף מדהים
ועיניים חומות, אבל לא החום הרגיל.. חום מיוחד כזה.. היא פשוט
היתה מדהימה.. אני חושב שהולך לצאת מזה משהו טוב.."
"ואוו.. איזה יופי!" היא היתה מאוכזבת אבל זה לא נשמע בקולה.
זה לא שהוא היה אהבת חייה וכעת עולמה קרס, בכלל לא אהבה אותו
באופן הזה, אבל היא הבינה שההצעה כבר לא בתוקף. חבל, בדיוק
שחשבה שאולי משהו מרגש יקרה סוף סוף. הם המשיכו לדבר למשך כמה
שעות. בסוף כאבה לה האוזן אז הם ניתקו.
היא הרגישה חרא. ועכשיו אפילו עוד יותר. הספר המדהים שקנתה
וסיימה כעת השאיר תחושה של עצבות ומין חלל כזה שתמיד נשאר לה
אחרי שהיא מסיימת לקרוא ספר. כאילו היא עומדת להגיע לשיא והיא
לא רוצה שזה יפסיק אבל הספר נגמר לה באמצע.
אתמול היא התקשרה לכולם, כמו תמיד. היום לא התקשרה. היא חיכתה
לראות אם הם יתקשרו.
"טררר..טררר..."
"הלו?" אמא שלה ענתה.
סופי נעצה מבט באמא שלה 'זה בשבילי?? זה בשבילי??' היא
קיוותה.
"לא יודעת, אני אביא סלט, צריך עוד משהו?"
זה לא היה בשבילה. סופי שקעה בכיסא. ברור שהם לא שכחו ממנה.
אבל ברגעים של דיכאון כל דבר קטן וטיפשי מקבל חשיבות עצומה.
"סופי! תורידי זבל, בבקשה" אמא שלה צעקה מהמטבח.
בדרך כלל היתה מתווכחת איתה או מנסה לדחות את זה ככל שיכלה עד
שאמא שלה התעצבנה. זה לא שלהוריד זבל זה תהליך ארוך ומסובך,
אבל זה כבר היה בטבע שלה. כמו להגיד סליחה על כל דבר, גם אם לא
הוא היה דבר-דורש-סליחה. אבל המסיבה המטופשת, ההצעה שכבר לא
בתוקף, הספר שנגמר לה באמצע והשיחה שלא היתה בשבילה הוציאו
ממנה כל חשק התווכחות שהיה קיים. היא קמה והורידה את הזבל מבלי
להוציא מילה. היא עמדה בחדר זבל ותהתה באיזה פח לבחור הפעם.
עוד אחד מהדברים חסרי המשמעות שהיתה מתלבטת לגביהם. היא בחרה
בפח השמאלי. התאוריה שלה אומרת שעדיף לבחור בפחים הצדדיים,
האמצעי תמיד מלא. סופי עמדה שם לרגע. הריח לא הפריע לה משום
שהיתה טטרנית. היא חשבה לעצמה, מה יקרה אם תכנס לאחד הפחים, זה
לא שלא ידעה את התשובה, זה כמו לגעת באש למרות שיודעים שהיא
חמה.
היא הכניסה רגל, ועוד רגל, וישבה בין השקיות. הריח לא הפריעה
לה. והלכלוך? לכלוך אף פעם לא הפריע לה. למען האמת היה לה די
נוח בין השקיות. לבסוף נרדמה.

סופי התעוררה. לא ידעה כמה זמן עבר כבר, ולא ידעה איפה היא
נמצאת. היא רק ידעה שהיא בתוך משאית הזבל. הקפיצות היו גדולות
והיא דפקה את הראש במשהו מתכתי. לבסוף הגיעה למזבלה. היא לא
זכרה מה דחף אותה לעשות את מה שעשתה. אבל זה לא הפריע לה
במיוחד. היא ידעה שתמיד בסופו של דבר היא תגיע הביתה, והכל
יחזור לקדמותו. לא תמיד היא אהבה את המחשבה הזאת. לא היה לה רע
בבית. כלל וכלל לא. אבל היה לה משעמם. היא חיפשה עניין, משהו
מאתגר, משהו שימריץ אותה שוב.
היא חיפשה חוויה. אבל במזבלה? הדבר הכי מרגש שמצאה היה רק ספר
ישן מילדותה שהסתבר שאמא שלה זרקה. 'אחח.. הימים של פעם...'
היא נהגה להתרפק על הזכרונות. למרות שלא ידעה בברור אם היה לה
באמת טוב, או שפשוט עבר כל כך הרבה זמן שהיא פשוט לא זוכרת מה
היה. היא הלכה והלכה בין ערמות הזבל. שום דבר לא תפס את עיניה.
שום דבר לא עניין אותה במיוחד. אפילו לא היו דברים מגניבים
כאלה כמו בסרטים שמישהו זרק אבל לה זה היה נראה מגניב ושימושי
ביותר. לא. לא היה כלום. סתם זבל. פשוטו כמשמעו.
היא המשיכה ללכת. בזוית העין היא ראתה משהו זז. היא סובבה את
ראשה. וקלטה גב ערום של מישהו שהסתתר מאחורי הר של זבל. היא
התקרבה ודמות  במכנסיים קרועים התגלתה לעיניה. הדמות חיבקה את
רגליה ויבבה, תוך שהיא נעה קדימה ואחורה. היה לה שיער חום
פרוע. אינסטינקטיבית ניגשה אליה וגילתה שהדמות היא נער. היא
שכחה מהמסיבה, שכחה מרון, שכחה מהטלפון, שכחה מהכל. היא ניסתה
לדובב אותו. אך הוא לא שם לב. הוא היה כל כך מרוכז בניעות שלו.
כאילו היה בעולם אחר. כשהבינה שלדבר איתו היא לא תוכל. היא
פשוט התיישבה לידו. וליטפה את גבו החשוף.
הם ישבו שם אולי שעות. הוא מתנועע, והיא מלטפת את גבו. היא כבר
לא הרגישה את היד שלה. אבל זה לא הפריע לה. היא הרגישה כל כך
קשורה לנער הזה, שאת שמו בכלל לא ידעה, או למה הוא מייבב, או
מאיפה הוא, או מה לעזאזל הוא עושה במזבלה. אבל היא נקשרה אליו.
כי היא היתה כזאת. נקשרת.
פתאום, משומקום, הוא הסתכל בעיניה ואמר "תודה". היא נבהלה.
שעות שהיא היתה שקועה ב.. כלום בעצם. שעות שהיא רק מלטפת והוא
רק נע. ופתאום הוא אומר תודה. זיליון דברים שהיא רצתה להגיד
עברו במוחה. אבל המילים התבלבלו ונתקעו. לא יצא כלום.
"רציתי רק לברוח", הוסיף הנער, "רציתי רק שקט. אף פעם לא ידעתי
איך מרגישים כמישהו מלטף. אף פעם לא הרגשתי נחמה. אבל עכשיו
אני יודע. אז תודה" הנער אמר בחצי חיוך. לבסוף סופי יצאה מההלם
ובעדינות רבה החלה לתחקר. היא כל כך רצתה לדעת מה הוא ומי הוא
ולמה הוא לא ידע נחמה וממה הוא ברח. אז היא שאלה. והוא ענה.
והם דיברו ודיברו. במזבלה. איזה מן מקום לדבר.. המקום שבו
נאספים כל הדברים שאף אחד לא רוצה, הדברים שהשתמשו בהם וכעת
אין בהם צורך, הדברים השבורים, הדברים הריקים, הדברים שאף אחד
לא רוצה. וככה הם הרגישו באותו זמן. אירוני. או שמא דבילי.
ובכלל, מה הם עושים במזבלה? אבל לא היה להם אכפת, כי הם מצאו
אותה.