הוא ישב ישיבה מזרחית האמצע החדר, החדר היה ריק הכל היה
בארגזים כבר מוכן למעבר,
הוא היה ילד מוזר, המחשבות שלו תמיד ריחפו לעבר מקום רחוק ולא
מוגדר, הוא שנא את כולם,
שם-רחוק מכל בן-אנוש כל-שהוא הוא רוצה לבכות אבל זה לא יצא,
העיניים היו יבשות וצורבות,
הן שקעו להן לאט-לאט אל תוך פניו העייפות, הוא כל-כך כעס, הוא
כעס על מה שקורה לו ועל איך שהכל עובד אבל לא היה לו על מי
לכעוס כי לא היו לו חברים ולא היה לו על מי להוציא את הכעס
שלו, בסוף הוא הכיר בחורה - היא לא הייתה כמו כל בני-האדם, היה
בה טוב, היה לה יופי מוזר שהציק לו - משום מה - זה הציק לו כי
בכל פעם שהוא נזכר בה משהו דגדג בתוכו והכאיב לו והוא לא ידע
איך לדבר אתה, הוא פחד להכאיב לדבר נדיר כמוה אז מתוך הפחד הוא
פשוט התרחק עוד ועוד, היום הילד המוזר הזה יושב לו באמצע חדר
שכולו ארגזים והכל-ריק... גם הוא, כי מרוב הפחד הוא פשוט התרחק
מהכל - במיוחד מעצמו, הילד הזה הוא כנראה אני, או אולי זה בעצם
אתה, והילד הזה בינתיים יושב בחדר ריק מהכל בגוף שנראה שכבר
התרוקן מהכל ומנסה לא לקחת את האקדח שעומד בפינת החדר, הדבר
היחיד שנשאר, עכשיו האקדח בידו... והוא נאבק בעצמו שהאקדח לא
יירה... ואז גם הוא יעזוב את עצמו.