מזמן החלטתי לרשום את החוויות הקטנות של הרגע ולעשות מהם אחר
כך סדרה של סיפורים. סיפורים קצרים מאד-מאד. ובמקום השמות- שעה
ותאריך של הכתיבה. "יום הולדת החוויה"!
:)
(וסמיילי בסוף)

אני יוצא עוד מעט מהבית לכיוון ירושלים!
ותשאלו למה?
ואז אני אענה לכם: "לעשות משמרת."
ואז אתם תשאלו מתוך סקרנות עם צליל של הפתעה: "וואללה,
בירושלים?"
ואני אגיד: "כן, בירושלים..."
ואתם תעשו את הפרצוף של שביעות רצון וגם של "כל הכבוד, ילד!".

ואני אחייך, כי תמיד נחמד, שאומרים לך "כל הכבוד, ילד!", למרות
שאתה כבר בן עשרים... לא שעשרים זה כבר כזה זקן, אבל עדיין...

לא משנה.

ואז אחרי המשמרת, בבוקר, אני אצא החוצה מהתחנה הגדולה וכמעט
בלי חימום, ואשאף אוויר קפוא של הבוקר של יום שני הירושלמי.
ומי שגר בירושלים יבין אותי, ומי שלא... טוב, פשוט יצטרך
להאמין לאלה שגרים בירושלים...

זאת ההתחלה הטובה של השבוע.
וכשחושבים על זה אחר כך, כשיש זמן לחשוב ואין משהו יותר מתאים
לעשות, מבינים כמה קצת אנחנו צריכים בשביל להרגיש טוב.
וגם אילו שטויות יכולות להרוס לנו את זה.
והכוויות שנשארות בפה מקפה הפוך רותח יישרפו כמעט עד סוף
השבוע,
ככה שהדבר הלא הכי נעים שבעולם כמו כוויות מהקפה יזכיר לנו
שהשבוע הזה-
הוא השבוע שנועד להיות טוב!
ושקט! ורגוע! ומקסים! וחם ונעים!
ומה צריך יותר מזה?...
אולי רק איזה קרואסון או רוגלעך... לקפה.


23.11.2003
21:12