אני קורא לי עיתון בהנאה. יום שבת, כמו כל יום שבת, שקט ורגוע.
הבית ריק מאדם, ואפשר לשמוע קולות שמחים של ילדים במגרש
המשחקים שבחוץ. אני נאנח ומעביר עמוד בהנאה. אני פוזל לעברה
וקולט שהיא מתבוננת עליי. אני ממשיך לקרוא את הכתבה הסתמית,
מנסה לא לחשוב עלייה. בדיקה מהירה מוכיחה לי שהיא עדיין לא
וויתרה, היא יודעת, כמו תמיד. היא יודעת שעברו 4 ימים. היא
יודעת הכל. במבט ראשון, אתה לא חושד בכלום. קלטת רגילה, חסרת
תווית. פלסטיק שחור נוצץ. פלסטיק מזיע. הקלטת יודעת טוב מאוד
מה מאוחסן בסלילים המלוכלכים שלה. כמובן שהיא יודעת, והיא
מסתכלת אליי בחיוך ממזרי. היא יודעת שהיא, במלחמה, כבר ניצחה.
כבר חודשים שהיא מנצחת. היא יודעת שזה רק שאלה של זמן, צריך רק
להתאזר בסבלנות. אני סוגר את העיתון, וקם. כמעט אפשר לראות
אותה מתלהבת, הפלסטיק השחור מקבל גוון מסופק יותר. אבל אני לא
מוותר לה עדיין, והולך לי לשרותים. בדרך, היא נותנת לי את מבט
ה"שנינו-יודעים-שהפסדת-אז-תפסיק-עם-ההצגות". אני מנסה ללא
הצלחה להתעכב בשירותים, ובסוף, אחרי שהתרוקנתי, אני חוזר
לסלון. אני יושב על הכורסה ומביט עליה בהתחמקות. היא לעומת זאת
תוקעת בי מבט עצבני. אני מסיט את מבטי ומסתכל על השעון. מחוגיו
הצהובים נעים לאט ובקצב, ובגלל השקט בדירה, השעון מתאים את
הקצב שלו לפעימות ליבי. כך עוברת לה דקה של קצב צבאי מטורף.
הלב דופק והמחוג צועד. הבת זונה ניצחה שוב. אני קם בתבוסה,
משפיל את מבטי ומתקדם לעברה, קצות האצבעות שלי מקבלות זרם קל
כשאני מרים אותה. אני מנסה לא להסתכל לעברה, מחשש למבטי לגלוג
תוך כדי שאני מכניס אותה בקלות לווידיאו. הווידיאו הישן, תוך
השמעת גירגורי בוז בולע אותה באיטיות. אני ממש יכול לראות את
הבעת פניו המאשימה על הצג. אני לוקח נשימה ארוכה. זה מתחיל.