האוטובוס היה מדגם די ישן, הריפוד של הכיסאות התחיל להתקלף
וכנראה האוטובוס הזה היה בסוף דרכו. אם מישהו היה מתרכז, הוא
היה שומע תבנית קול שהאוטובוס הישן חרחר, ממש מנגינת גסיסה
עצובה. בעליות היה ממש אפשר להרגיש את המנוע מתאמץ ומזיע,
מתלונן על העומס הרב. אבל היום אף אחד לא חשב על דברים כאלו.
יוסוף השתעל. החלונות היו מלוכלכים וכמה מסטיקים דבקו בפאר
כסימן לברבריות הישראלית.
העיר תל-אביב תמיד הייתה נהדרת. יוסוף אהב במיוחד את הרחובות
הישנים, שעברו עליהם כל-כך הרבה. שלטים בצבעים דהויים עם
אותיות אידיש מתקופה שעברה. עיר כזאת מיוחדת, עם הזקנים
שמסתובבים שעות על גבי שעות ברחובות, מקווים שמישהו יצור קשר
עין, שישאל, רק שישאל, והם כבר יספרו וייזכרו, יצחקו ויבכו,
אבל שישאלו משהו קודם. אבל עכשיו כל זה כבר לא שינה ליוסוף.
במושב לימינו ישבה גברת עם כובע בצבע סגול, וכל כמה שניות נגעה
עם אצבעותיה השמנמנות בשערה השחור. היא הייתה מאופרת ברישול,
והקוסמטיקה בקושי הצליחה להסתיר את הבלות המתקדמת שלה. היה לה
מבט עייף וכועס, אולי כדי להסתיר את הרגשות שלה, אבל לך תדע.
מאוד בלט האופן שבו היא ליקקה בכפייתיות את שפתיה, כאילו אורבת
לטרף. היא חושבת שהיא בשליטה,  לגלג יוסוף לעצמו. זקנה ארורה.
היא הזכירה לו את גברת כהן, אשתו של מר כהן, בעל החנות הקטנה
שבה יוסוף עבד כשבועיים. הן תמיד חושבות שהן כל-כך מתוחכמות,
חושבות שהחיצוניות המלוקקת שלהן עובדת על מישהו. גברת כהן תמיד
הקיאה את כל הנחמדות המזויפת שלה מול מר כהן. בנוכחות מר כהן
היא הייתה האימא, המאמצת של יוסוף. ממש גאה בכך שהם מעסיקים
ערבי בחנות. אבל כשמר כהן לא היה, הכל השתנה. הכלבה הזאת צעקה
וגידפה, ותמיד אבל תמיד נתנה ליוסוף הרגשה של "אתה ערבי קטן
ומסריח, ואם תסתכל לי בעיניים עוד פעם, אני מפטרת אותך". היא
אף-פעם לא קראה לו בשמו, רק קראה לו תמיד בבוז "ילד". ויוסוף
תמיד רק חייך וחייך, הסכים וקיבל, ורק במעמקי נפשו קילל אותה
בשנאה. היא גם לקחה כסף מהקופה, לסיגריות היקרות שלה בריח
מנטה, והיא ידעה שמר כהן תמיד מתעצבן וצועק על יוסוף כשחסרו
כמה שטרות. הו כמובן שהיא ידעה. תמיד אחרי עימות עם מר כהן,
כשיוסוף הלך למחסנים, איכשהו גברת כהן הייתה שם עם החיוך
הפנימי שלה וכולה קורנת מאושר. הוא שנא אותה. אלוהים כמה שהוא
שנא אותה. אבל להלשין למר כהן לא הייתה אופציה, אפילו אם הוא
יאמין, שזאת אפשרות קלושה, הוא לא ירצה להתעמת עם אשתו. יהודי
פחדן. אצלנו דברים כאלו לא קורים, גברים לא פוחדים מנשים. ככה
זה היה תמיד וככה זה יהיה תמיד. אבל היה חשד לא קטן שמר כהן
ידע. כשהוא צעק עליו בנוכחות אשתו, הוא כל הזמן הסתכל עליה,
כאילו כדי לקבל אישור. הם ישלמו, כולם ישלמו.  
יוסוף הסתכל על שעונו, יד חיוורת למודת ציניות, סבל, שנאה. יד
שהייתה אמורה להיות של אותם זקני רחוב ולא של גבר חיוור בן 23.
יש עוד כמה דקות, הוא חשב, עוד כמה דקות.

האישה עם הכובע הסגול תמות ראשונה, אחרי זה גל הפיצוץ יגיע גם
לזוג הזקנים במושב מלפנים. אחרי כמה מאיות שנייה גם שלושת
החברים הצעירים יקבלו את זה. הם פטפטו עכשיו בשמחה על כל מיני
נושאים שטחיים של בני נוער. כמה נחמד. ראו שהיה שם נער
דומיננטי שכל הזמן מפקח על שני חבריו, כל משפט שני שלהם היה
כלפיו, הוא הוביל את השיחה. זה היה ממש מדהים, אפילו כשהם צחקו
הם הסתכלו על הנער השולט כדי לקבל איזה שהוא אישור שהם בסדר.
הילד החזק ממש קרא אותם מבפנים וכנראה ידע איך הם מרגישים, מה
מפחיד אותם ואיך אפשר לשלוט בהם. ככה זה, בתרבות שבה כבר בגן
לומדים פוליטיקה חברתית ומקבלים דירוג, מעמד, שנשאר איתם למשך
כל החיים, יוצא שילדים בני 10 יודעים לקרוא שפת גוף ברמה של
פסיכולוג. בעוד מספר שעות יקבלו ההורים שלו כמה טלפונים
משמחים. ובהלוויה שלו מחר, כולם יגידו כמה שהוא היה מתחשב
ואוהב, ממש מלאך. החברים שלו, שעדיין יפחדו, יגידו כמה שהם
אהבו אותו, ולמה, למה זה קרה דווקא לו. אחרי איזה חודש או
שניים כבר יהיה להם אדון חדש, מישהו אחר שישלוט בהם, והם יוכלו
לשאוב חלק מהביטחון העצמי שלו. ממש שותפות.

"תשב במרכז" הם אמרו, ככה ההדף הרבה יותר חזק. הם אמרו שזה לא
יכאב. שהוא בכלל לא ירגיש כלום. לא שזה משנה כל-כך. יש לו
עכשיו הזדמנות חגיגית להיות אלוהים. אלוהי היהודים. הוא מחזיק
בידו החיוורת עשרות חיים, מאות חלומות ותקוות. הוא יקבע מי
ימות ראשון, מי ייפצע קשה, ולמי יהיה מזל לצאת ללא פגע. אף-אחד
לא יכול לעצור אותו. שום מצב בעולם לא מאפשר להיות אחראי על
כל-כך הרבה חיים בצורה כזאת קיצונית. הם גם אמרו שלא הכמות היא
שקובעת אלא האיכות. ההלם התקשורתי הרבה יותר חזק עם ילדים.
זקנים פחות. פועלים זרים ומיעוטים לא ממש שווים פגיעה. אם הכל
יעבור כמו שצריך, המשפחה תקבל המון כסף. אימא שלו אפילו תוכל
לקנות את הנעליים האדומות האלו, שהיא כל-כך רצתה ליום ההולדת
שלה. היא כל-כך תשמח. גם כבוד לא יהיה חסר להם. יוסוף ממש
ייחשב לקדוש. זה יהיה ההישג הכי גדול שלו. כשיגידו יוסוף,
יחשבו על האומץ, על ההקרבה הענקית למען טובת הכלל. אף אחד כבר
לא יזכור את כל החרא שהוא עשה. לא יזכרו את השתייה, את הסמים,
לא יזכרו את הגניבות המביישות מחנות האלקטרוניקה של אחמד. הוא
זוכר איך השוטר המשופם נתן לו יריקה. צעק עליו. "אתה אפס, אתה
בושה למשפחה, בן יותר ?20, לא עובד, לא לומד". הוא אמר שהוא
היה מזמן מכניס אותו מאחורי סורגים, אבל אנשים חלשים כמו יוסוף
לא שורדים שם. מה פתאום, או שאחרי חודש הוא יתאבד או שהוא
יתעבד, יהיה עבד, משרת של אסיר אחר. בסוף השוטר סטר לו, ושחרר
אותו. באותו לילה הוא זוכר, הוא קנה בשטר האחרון שלו כמות
הגונה, כמעט הביא את עצמו למנת יתר מרוב הבושה. אבל דברים כאלו
אף-אחד כבר לא יזכור, אחרי שכל זה ייגמר. שייגמר כבר.
עברו כמה דקות, וגבר בגיל העמידה התיישב במושב שמולו. הוא שידר
בוז בעיניו. כל שפת גופו צעקה שהוא מנסה להתרחק, לא להידבק
בערביות של יוסוף. יופי, תשב לידי. הנכדים שלך יבכו היום.
יוסוף הביט בשעונו, עוד תחנה אחת וזהו. הוא כבר לא הצליח לשמור
על פנים רגועות. הוא כבר מזמן לא הרגיש כל כך חי. כל נשימה
גרמה לו עונג צרוף והשערות שלו ממש סמרו.

זהו,
התחנה הזאת היא התחנה. תור ארוך השתרך ליד הנהג. שוטר במדים
עמד כמה מטרים ממנו. הגברת עם הכובע הסגול עמדה והתכוננה לרדת.
הוא לא ייתן לה לרדת. זאת הנקמה שלו נגד כל גברת כהן שיש בעולם
הזה. אבל הוא רצה שהם יידעו. שכולם יידעו. שלא ימותו ללא סיבה,
שיידעו שאלו הן השניות האחרונות בחיים שלהם. הראש שלו הלם
בכוח. הוא הרגיש מסוחרר. הוא קם ממקומו, תופס את תשומת הלב של
כולם. מבט הבוז של הגבר בגיל העמידה התחלף מהר בפחד שקוף. זה
הרגע.
הוא הרים את חולצתו, חושף את חגורת הנפץ החומה. במשך כשתי
שניות היה שקט, ממש רוגע. הם כאילו הבינו הכל, קיבלו את גורלם.
המבט שלהם היה כמעט אדיש. ממש כמו בהילוך איטי השוטר פנה לשלוף
את אקדחו, יוסוף הסתכל על הגברת עם הכובע. היא עדיין לא הספיקה
לרדת. עברה בו צמרמורת. הוא חייך, ועצם את עיניו.