שורות שורות הם צעדו שם, מסודרים בסדר מופתי. דמויות חסרות
פנים וחסרות צבע. ההליכה שלהן היתה קצת מוזרה, מהירה מדי. תוך
כדי קול בעל טון מונוטוני ברקע, הצלם מיקד את תמונתו. הדמויות
החלו קרבות אליו, תווי פנים כבר ניכרו בהן, אך עדיין היו הן
חסרות צבע.
גם בצלאל היה בין הצועדים בסך. גם הוא היה ער לנוגשים
שמסביבו, לקולות הכלבים המכרכרים סחור סחור ולשקט המקפיא בו
היו שרויים כולם. כן, כולם ידעו לאן פניהם מועדות. כולם ידעו
שבדרך בה הם הולכים, קרוב לוודאי שלא ישובו בה עוד. בצלאל
הביט ברחל, הצועדת לשמאלו, הוא תיאר לעצמו שהיא נזכרת עכשיו
בטיולים שלהם בשדות המוריקים, במפגשים החטופים שלהם במרפסת
ביתה ואולי היא גם חושבת על סבתה, שידעה הכל אבל שתקה. רחל
מצידה כבר מזמן הפסיקה להרהר בזאת. הטרידו אותה יותר לימודיה
העתידיים. היה לה חשוב רק לדעת שהיא התקבלה לפנימיית הבנות
הנחשבת, למקום בו כל בנות החברה הגבוהה היו הולכות. וכן, גם
היא ידעה שסיכוייה ללמוד שם בפועל אפסיים, אבל רחל לא יכלה
להרשות לעצמה מחשבה של כשלון, 'שלפחות אדע לפני מותי שהצלחתי,
שהייתי מסוגלת להתקבל לשם...', אמרה לעצמה. היו עוד כמה דברים
שהעיקו עליה. 'למה אבא מעולם לא אמר לאמא שהוא אוהב אותה?,
איך הוא יכל להתנהג אליה בצורה כזאת?, ומדוע אמא מעולם לא
שעתה לבקשותינו, ולא נטלה לעצמה קצת מנוחה?', כבר שנים עקבה
רחל בדקדקנות בתווי פניה של אמה, כאב לה על יופיה המתקמט
והולך לפני זמנו. לפתע פתאום נחרדה רחל. היא נזכרה שהיא לא
בדקה את מצבו של הפצעון שגדל בלחיה, כמעט והיא פנתה לחברתה
חווה שעמדה לידה, כדי לשאול אותה, אך מבעוד מועד נזכרה, 'אסור
לנו לזוז...'. בזווית עיניה הציצה בבצלאל, 'אני מקווה שהפצעון
לא מכער אותי בעיניו, אני מקווה שהוא סתם לא הראה לי סימנים
של חיבה בימים האחרונים...', כך שגתה ברעיוניה רחל, מבלי לשים
לב לברכיה הכואבות וליבלות שבכפות רגליה.
ובצלאל אף הוא כבר החל לחוש מעט כאב בשריריו, 'חבל שלא
התאמנתי מספיק, איך הייתי יכול להזניח את ריצות הלילה עם
החברים?' , חשב, 'מעניין איפה החברים שלי עכשיו, ומה כל אחד
מהם עושה...', הוא נזכר בבנימין, חברו המוצלח. תמיד השכנות
היו
משוות ביניהם, מי יותר יפה, ומי לומד יותר טוב, ולמי יש יותר
חברים..., בצלאל קפץ את אגרופיו בזעם, כשנזכר איך בנימין
האשים אותו בגניבת תרנגולת, על לא עוול בכפיו. 'עדיין לא
השבתי לו כגמולו', כמעט סינן מבין שיניו. לרגע קלט בצלאל את
עיניה של רחל המרמזות אליו. אט אט שבו דפיקות ליבו של בצלאל
לסידרן, 'איך היא תמיד מצליחה להרגיע אותי', חייך לעצמו, 'כמה
תודה אני חייב לאל שהכרתי אותה...', רחב ליבו. ולפתע נדרך
בצלאל, פסיעותיו מעט הואטו, אך הוא היה חייב למהר ולכוון
צעדיו לכולם, חייל גרמני כבר כמעט התקרב אליו. 'איך החייל הזה
יוכל להבין אותי', הרהר במרירות, 'מה הוא מבין באהבה...?'.
עצב גדול ננסך על פניו של בלצאל. 'רחל כבר לעולם לא תדע כמה
שאני אוהב אותה', כבר שבועות שהוא בונה בעבורה מטוס מנסרים,
כמו שרק הוא יודע לבנות וכמו שהיא כל כך אוהבת. גם הקדשה יפה
חרט לה עליו. כמה עמל ותכנן להפתיע אותה בכך, בימים האחרונים
אפילו לא יכל להקדיש לה תשומת לב, מפאת קוצר הזמן. כל כך מעט
נשאר לו להשלים את פאר יצירתו, רחל בוודאי היתה כה מאושרת!,
'למה לא מיהרתי יותר?', האשים את עצמו, ולא בפעם הראשונה.
דמעה גדולה ופוטוגנית זלגה על לחיו, בדיוק כשהיה מול עין
המצלמה של הגרמני הקפוא האוחז בה. והצלם מייד מיקד את התמונה
על עלם החמודות אשר דמעות זלגו כבר על שתי לחייו, ובצלאל בכה
ללא קול והרהר באהבתו הבלתי ממומשת, ועל עבודתו הרבה שירדה
לטמיון, והצלם כיוון את מצלמתו אל מול פניו הבוכיות וחשב
לעצמו: 'המסכן הולך למות...'. ושניות אחדות היו הם זה מול זה,
הדמעות זולגות, והצלם מתמקד - בצלאל המהרהר בהחמצה ובאהבה,
והצלם המרחם על ההולך אל מותו...


-"שימו לב לבחור הצעיר. הדמעות היפות שלו, בשחור לבן, משקפות
את מה שכולם חשבו. ודאי כולם חשבו להם על מותם המתקרב, הם כבר
ראו את עצמם בעיני רוחם עולים על המוקד...", כך המשיך ותיאר
בקול מונוטוני המרצה בקורס העריכה והצילום. הסטודנטים בקורס
המיוחד, שהתקיים בארצות הברית, רשמו את הדברים בקלסרם. לאף
אחד לא היה כח לחשוב על זה עכשיו, אחר כך הם יתכוננו מהדפים
למבחן התיאורטי. שוקי הביט במסך המרצד בשחור-לבן ובדמויות
הצועדות שם בסך, הבחור החמוד והעלמה שלידו כבר לא היו שם.
'לפחות היתה לו בחורה לצידו לפני שהוא מת, ומה איתי?', שוקי
שוב הציץ בתמה, שישבה שולחן לצידו, וליבו נחמץ. אודי האזין
למוזיקה המזוויעה שהיתה לסרטון וזע באי נוחות, ואילו יוסי
קיווה שהוא יצליח לשוב ארצה לפני שמשבר הטילים באמריקה יחריף
פעם נוספת, היו גם כמה הפגנות בהן תכנן להשתתף.
המרצה הוציא לרגע את קלטת הוידאו והחל לעיין ברשימת הסרטונים
הכתובה עליה, על המסך הופיעו חדשות. שוקי מייד הביט לכיוונה
של
תמה בתקווה לצוד את מבטה, אדם שיחק עם הפלאפון שלו וכל אחד
היה עסוק בענייניו. את אף אחד לא עניינו החדשות. כמה כבר אפשר
לשמוע שסין ופאקיסטן הציבו טילים גרעיניים בגבולן ושהן
מאיימות לשגר אותם? כמה כבר אפשר לשמוע הוראות התנהגות בעת
פיזור קרינה רדיואקטיבית? כמה כבר אפשר לראות את המדינאים
טרוטי העיניים? כולם כבר ידעו שמלחמה אטומית מתקרבת, נמאס להם
לשמוע את הדיווחים והפרשנויות שוב ושוב.
הקריינית חייכה בסוף החדשות, כאילו כדי להפיג את כל החששות,
ובדיוק אז הכניס המרצה חזרה את הקלטת. הדמויות חסרות הפנים
וחסרות הצבע שבו לצעוד בסך, והמרצה סיכם: "ובכן, מה שאנו
רואים כאן זה צלם שדרך הצילום שלו העביר לנו את מחשבות המוות
של הדמויות, אנחנו ממש יכולים לראות את המחשבות שלהן על המוות
הקרב...".
שוב כולם כתבו בחריצות את דברי המרצה. רק שלומית, שתיעדה את
הכיתה במצלמת הוידאו כחלק מפרוייקט הגמר שלה, לא הסכימה
לדבריו.
'הקלטת שאני מצלמת עכשיו', חשבה לעצמה, 'ודאי תשרוד את השואה
הגרעינית הקרבה. כל מי שיצפה בה יחשוב, שהמבטים העצובים של
התלמידים בכיתה משקפים את האימה והפחד שלהם מפני המוות
הצפוי', עיניה כבו כשתהתה אם אכן כך יהיה, 'זאת פשוט טעות!',
כמעט בכתה.
גם עיניו של צפריר הזדגגו, כשנזכר באימו המוכה, שוקי הצטעף
כשהביט בתמה, ואילו תמה חשבה על סבה שנפטר. אדם כל כך רצה
שתהיה לו חברה, וגם יסמין נתקפה בגעגועים לחבר לשעבר. כל אחד
מהסטודנטים נעצב על עולמו הפרטי החרב, אף אחד לא התרגש
כשפאקיסטן שיגרה את הטיל הראשון...