פעם ניסיתי להגדיר את זה. ישבתי שעות עם חברה וניסינו. ת'אמת
לבוא ולומר שזה היה כמה שעות, ולא להדגיש שזה היה כמה שעות בכל
יום, במשך תקופה לא קצרה, יהיה המעטת הערך של המחקר שעשינו.
אבל כל מאמצינו עלו בתוהו.
אני אישית התייאשתי, היא אולי עוד ממשיכה. עברתי את התקופה
הזאת, לפעמים קצת חבל לי עלייה. גם על החברה וגם על התקופה.
אבל אי אפשר לחזור לתקופה ההיא, תקופה של צביעות וחברויות לא
אמיתיות. היה בזה משהו שמשך אותי, מה שבעצם משך את רוב בני
הנוער לחיות כך, בבועה מנוכרת. הבעיה הכי גדולה בבועות האלו
היינה האמונה הכנה של כל אחד ואחת מהם כי אלו הם החיים
האמיתיים.

הלכתי פעם ברחוב, לבד מנוכרת, כי בעצם לא משנה מה אתה עושה אתה
תמיד תחיה בבועה, או שתחיה בבועה בועתית או שתחיה בבועה הכי
פחות בועתית. בעודי הולכת ברחוב עברתי באזור בעיר בו בד"כ
מרוכזים חברי הקהילה הבועתית. כלומר כל בועה כמובן, בנויה מכמה
חברי קהילה. הבועה חייבת להכיל כמות אנשים בכדי להיווצר. ישנן
הרבה בועות שהן זהות מבחינה רעיונית, במצבים האלה הקהילה היא
ששונה. כלומר כולנו שונים אבל כולנו דומים.
בכל אופן, הלכתי ברחוב ועברתי ליד האזור ההוא ופתאום אחד מהם
קלט אותי, וראו עיניים שלו שהוא יודע שאני לא בבועה שלו, כאילו
שיש להם רדאר שמזהה אנשים מבועה אחרת. ואז הוא בוחן אותך
ומאותו הרגע יש שתי אפשרויות: האחת היא שהוא יירתע ממך ויתגונן
במטח קללות. והשניה היא שינעל עליך וינסה בכל כוחו ובאמונה
שלמה, לנסות להסביר לך ולשכנע שהבועה שלו היא הכי טובה.
זה שקלט אותי בחר דווקא באפשרות השניה. הוא ניסה בכל כוחו
לשכנעני כי דרכו היא הטובה ביותר. אני גיחכתי בתוככי אך בכל
זאת האזנתי לשכנועיו בעניין רב. אך אט אט הפך הגיחוך לעצב, כי
אני עצמי הייתי עוד תלויה בין בועתו שלו לבועה החדשה שלי.
אפשר לומר שזה היה בזמן האחרון שהחלו חבלי הקישור האחרונים
להינתק. הגעגוע הפך לצער, השעמום החליף עצמו בניסיונות חדשים.
ואני מצידי התחלתי להתרגל למצב החדש ולקהילה, והיא עשתה רושם
שהתרגלה אליי כבר מזמן. החלטתי שמה שגרם לי לגיחוך ואולי אפילו
עניין בתחילה, החל סוגר עליי מכל הכיוונים, הרגשתי שאם לא אקום
עכשיו ואברח אכלא לעד בין שני העולמות הללו שבין כה וכה לא
ידעתי בוודאות לאיזה מהם אני שייכת באמת. התחלתי כמרחפת לעצום
עיניי מדמיינת עשרות דרכי מילוט.
השאלה הטבעית של האדם, מה טוב ומה רע, מה עדיף ומאיזו גישה
לגשת לדבר הזה, שהבריות קוראות לו חיים.
קמתי בזריזות, אמרתי תודה על האירוח המנומס בבועה שלו והתחלתי
ללכת מבלי להביט לאחור. הרגשתי שכל מאמץ שקיימתי בשנה האחרונה
להינתק סופית מן הבועה הישנה לא היה קיים. מסביב לחוטים הדקים,
הקשרים האחרונים של לעולם הישן החלו להתלפף חוטים חדשים שמנסים
לחזק את הקשר הישן, הנעלם.

הלכתי לאיבוד, התרחקתי רבות מהיעד המקורי שלי, הגעתי ליער עבות
הלכתי וטיילתי בין העצים הישישים המאיימים להתרסק מעל ראשי.
נעמדתי מול עץ אחד ממוצע בעל ענפים ארוכים שנגעו קלות באדמה.
ושם על גזעו העבה היה חרוט שמי וחצים שמתחברים אליו ושולחים
עצמם לכיוונים שונים. החלטתי באותו הרגע לבחור באחד החצים
ולעקוב אחריו. הלכתי לכיוון הכללי של החץ שבחרתי, ציירתי
בדמיוני קן ישר כביכול כהמשך לחץ. התרוצצתי כאחוזת טירוף אחרי
החץ, נעצרתי. מולי עמד צריף ישן ורעוע. הייתי החלטית והמשכתי
בדרכי, פתחתי את הדלת של הצריף ועמדתי במפתנו של הצריף. בפנים
העבודה הייתה מרובה, אישה בתקופת הבלות ארגה חוטים רבים וכל
פעם צצו בידיה חוטים חדשים. תאוות הבצע הטרייה ניגרה מעיניה
שהתעוררו לחיים הייתה היא כחיה מטורפת מלפפת את החוטים החדשים,
ניראה כאילו מזמן לא הייתה עבודה בצריף ולא היו חוטים לאריגה.
הסתובבתי בחזרה לדרכי  מולי הופיעה נדנדת עץ עשויה היטב, בנייה
עצמאית. ועדיין הייתה נעה מצד אל צד כאילו רק עכשיו פספסתי את
מה או יותר נכון את מי שחיפשתי.

צעקתי, הנגיעה הקלה בכתף הכניסה בי פלצות. הסתובבתי בבהלה, ומי
שעמד מולי הזכיר לי אדם שפגשתי אך לא זכרתי מי. מחול ההיכרות
החדשה נגמרה לשמחתי מהר. כל הזמן אפפה אותי תחושה של חד
צדדיות, כאילו רק אני קיימתי היכרות חדשה. שאלתי אותו כיצד
הופיע כאן, מבטו היה כמבין ואמר "הייתי כאן כל הזמן". התחלתי
להריץ תמונות של אנשים שפגשתי, ואז שאלתי לשמו. שמו רץ במוחי
שוב ושוב, איפה נתקלתי בו עצמתי את עיניי במאמץ להיזכר. הוא
שאל אותי שאלות רבות- מאיפה אני, מי אני, איך הגעתי הנה, אבל
היה נראה כאילו שאל זאת מתוך חובת הנימוס ולא מחוסר ידע. אך
למרות זאת כל שאלה ששאל נשמעה בנימה פסיכולוגית מעמיקה- היה
נראה כאילו ידע יותר ממני על עצמי. נזכרתי מי היה, אותו אחד
מאזור הבועתיים. ואז לא הבנתי מה הוא עושה כאן, והיה נדמה
כאילו ידע, פתאום החל אומר כי אני טועה כי אני טועה ומי שאני
חושבת שהוא אינו הוא באמת. וככל שדיבר ניראה היה דומה למישהו
אחר, מישהו מוכר. לבסוף פקחתי את עיניי וגיליתי שבאמת טעיתי,
כי מי שעמד מולי היה אני, רק לא אני, אולי אני ממין זכר. זה
היה לא אחר מה- "אולטרא אגו שלך" השלים אותי.
ושוב אותה נגיעה קלה בכתף, מגע עדין ורך, הרגשה של התאהבות
חדשה. והיינו קרובים וצמודים, ושנינו הבטנו אחד בעיני השני
בחשש כאילו היה זה מעשה אסור כי היה זה אני בעצם. אך שפתיו
הדקות והעדינות נגעו אט אט בשלי וכחולמת נבלעתי בתוכו ואז
פקחתי עיניי והוא לא היה שם. לא חשתי תחושת עצב יותר, ולא
תחושת אובדן, אלא השלמה. חשתי כי התגברות על אבן שהעיקה עליי
תקופה כה ארוכה.
הסתובבתי חזרה אל הצריף ופתחתי את דלתו בשניה, נעמדתי כמו קודם
על מפתן הדלת. ואותה אישה זריזת מגע, כהתמוגגה והייתה לאישה
זקנה, אורגת חוטים. אבל השונה הוא שכל פעם שהצליחה לארוג חלק
אחד נפרם חלק אחר. והייתה היא רוטנת בוכה ומקללת. כאילו נלקח
ממנה משהו שזה עתה היה בידיה- בכי האם שבנה הסורר חזר הביתה
ורק לרגע נראתה התמונה שלמה וטובה שוב, אך לא הספיקה ליהנות
וכבר עזב בנה שוב, נטש. משהו בתוכי רצה לרוץ אליה ולעזור לה
לארוג, שתצליח להחזיק חזר יותר את החלקים שנפרמים. אבל היה בי
חלק חזר יותר שעצר אותי במקומי שסרב לזוז, ועמדתי שם מחכה
שאותה זקנה תגיע לערש דווי ולאחריו אל השאול המצפה לה במותה.

הקצתי, נותרתי בודדה על הדשא. העלטה הקיפה את אזור הבועתיים.
קמתי בשלווה וניקיתי מעליי את שאריות הדשא. חזרתי להיות חלק
מהבועה שלי מהניכור.