אני לא יכולה לעצור את זה.
זה אוכל אותי בלי שאני מרגישה, אך אני מרגישה את זה.
כאילו שאני מכורה לזה.
אבל אני לא יודעת למה, כי יש הרבה דברים שאני מכורה אליהם.
אני לא רוצה לדעת מה זה.
אני רק רוצה להפסיק את זה.
להפסיק להרגיש את הדיכאון הזה זורם לי בדם, לא משנה כמה דברים
משמחים קרו לי היום.

אני שונאת את האנשים השמחים האלה, שמחייכים 24 שעות ביממה, ללא
הפסקה, במשרה מלאה,
אבל אני לא יכולה להגיד להם מה לעשות, רק לראות אותם מחייכים
ולאכול את הלב.
כיף להם שהם מאושרים, אבל מה? - למה אני לא?
למה אין איש בעולם שאוהב אותי, חוץ ממך?
למה לאף אחד לא אכפת מהאחר?
למה אנחנו הולכים אחורה ככל שעובר הזמן?
ולמה אף אחד לא מנסה לשפר?
ולמה? ולמה?

והכי גרוע - כולם מרגישים כמוני.
כולם אומרים שהם מרגישים כמוני.
אבל הם לא.
אני רואה אותם מחייכים 24 שעות ביממה.
רואה אותם צוחקים מכל מילה.
רואה אותם מחבקים את כל הבא ליד.
ואני - רק אותך אני מחבקת, ורק אתה מחבק אותי.
זה חלק מהקסם שלך,
אבל האנשים האחרים, השמחים האלה, כל כך פוגעים בי.
ואני לא אומרת להם. לא רוצה לתת להם את הסיפוק.
לא רוצה שיראו מה אני מרגישה.
לא רוצה שיהייו לידי בכלל!
רוצה להעלים אותם!
להוציא את כולם החוצה מחיי, ורק אותך להשאיר שם.
רק אני ואתה, סיריוס. אני ואתה.


יצירה זו נכתבה תחת השפעת היהודים. לא להיבהל.