בהולכי גוועת
תחושת האין אונים בי
ומחליף אותה שילוב מוזר
של עוצמה, חשש וחוסר רצון בולט למעורבות פעילה
בדברים שאני לא אוהב.
וכאילו עשיתי כבר די כדי לזכות
בפרס נובל של עצמי
אני יושב ומביט בכתביי בדירוג לאחור
מסכם, ביני לביני,
את תולדות התפתחותי הרוחנית
ומה אני מוצא בשורשיה?
כמו היום: בלבול ובהירות, רצון טוב,
כמיהה פורנוגרפית לאהבה
ושלילה מוחלטת של רעיון הבריאה המושכלת:
הכאוס מתגבר, החורים השחורים מתרחבים,
הפכים נמשכים ונדחים חליפות -
כמה אירוני לחיות במקום שבו
האמת הנכונה תמיד היחידה היא הזמניות:
ואף על פי כן
לא אביט באורגיית החיים מן הצד,
כמו שפיענח את סודם
אקפוץ לתוכה, ראש ורגל ומה שביניהם
אטמון פני בעסיס, אשחה בשיכר, אגרגר קצפת
רק כדי להתנער מכל זה, ברוותי, בבוז,
רק כדי לשוב לכל זה, בגעגועיי -
כזה אני:
חוסר יציבותי המתמיד
עושה אותי בלתי משתנה
והופך לסעד הרוחני המרכזי שלי
ולא איכפת לי להיות פרדוקס
כל עוד
תחושת חוסר האונים שלי הופכת
לעוצמה.