והים ייקח את תפילותיי האדומות עד אליך.
הגלים יסחפו תקוות אבודות,
ומשאלות עתיקות.

ביום בו יגיעו אליך,
בים תשרור דממה נצחית.
והכל יכיר את שלוות נפשי.

ועד אז אקפיד לכתוב,
על שפת הים,
משפטי געגועים המתארים את כאבי.

אאסוף מכל ים צדפה למזכרת,
אנסה לחבר ואולי כך סוף, סוף אבין.

הם אומרים שזה גיל, ושזהו עניין של זמן
אך הבלבול גדל מיום ליום,  
והמערבולות נהיות מסוכנות.

אין מציל יותר בים, חשבתי לעצמי.
זה אני, דגל שחור
ועוד כמה דגים המלווים אותי בדרכי.

חשבתי לכתוב מכתב ולשימו בבקבוק,
אולי כך תפילותיי יגיעו מהר יותר?
אך סירבתי... כי בליבי ידעתי שהם צודקים,
           והזמן יעשה את שלו....


ובינתיים בחוף האדום יושבת אני
מביטה לעבר הגלים,
צופה בתפילות אבודות של אחרים.

  השמש אט, אט שוקעת
וכך גם בליבי
אך מחר היא תזרח שוב
ואיתה אני.