"כל כך אני רוצה לאהוב, ולא יכול, לא מסוגל. משהו מונע ממני
ואני לא יודע מהו. אני לא מבין אותו. את יודעת, אולי אם הייתה
לי איזושהיא לגיטימציה להרגיש מושפל כל כך אז הייתי יכול
להבין. את מבינה?"
לא. האמת שאין לי מושג על מה הוא מדבר בכלל. אבל לא היה לי
נעים אז בכל זאת שאלתי אותו.
"אם למשל היו אונסים אותי כשהייתי קטן, או שאבא שלי היה מרביץ
לי, או שהייתי יתום, אז אולי הייתי יכול להרגיש שבאמת מותר לי
להרגיש עצוב, ומושפל ואפס כי קרה לי משהו בעבר שהפך אותי לכזה,
או שעיוות לי את צורת המחשבה. אבל שום דבר כזה לא קרה לי אף
פעם. אז למה אני כל כך אומלל?"
לא יכלתי לענות לו על כזה דבר.
אנחנו יושבים בבית קפה. צהרי יום שישי והכול פה שקט. הוא שותה
קולה ואוכל סלט עם רוטב ויניגרט. יושב ואוכל, ואוכל בלי
להפסיק. כל פעם מבקש מהמלצר עוד מנה של רוטב ירוק. הוא לא
מסוגל לדבר עם המלצריות וכל פעם שאחת מהן מתקרבת הוא מפנה את
המבט שלו ומסתכל על הלימון בקולה שלו זע באי נוחות ומזיע לו
חמיצות לתוך הקולה. נראה כאילו משהו מהלימון נספג גם בו ומדקה
לדקה הוא נראה אומלל וסובל יותר ויותר. כמעט מתפרק.
"אנשים חושבים שאני מורם מעם. שאני איזה סנוב מזדרגג שאין לו
כבוד להראות עם אף אחד. אבל האמת היא כל כך שונה. אני ההפך
הגמור מזה. אני פחדן. אנשים מפרשים את השתיקה שלי בקירבתם
כמעשה של סנוביזם טהור, וכל כך חבל לי שאני לא מצליח להבהיר
לאף אחד שהסיבה שאני כזה שותק היא שאני פשוט מתבייש. אני פחדן
ענק. ענק. אני מרגיש שאני שונה מאנשים, שאני פחות מהם, שהם
גדולים עלי. שהם יפים ממני ושווים ממני. שאני אפס. "
כל כך חם היום.

לבשתי חצאית קצרה שחורה, מין מיני כזאת , אבל לא יותר מדי,
וגופיה אדומה עם הדפס של נשר. גופיה מדהימה. אני מתה עליה.
קבעתי איתו שניפגש בשתיים בכרמל ונשב בקפה החדש שנפתח במוריה.
תמיד אני צריכה לקבוע.
זו לא בדיוק פגישה עיוורת. שנינו באנו מוכנים מראש יודעים כבר
איך אנחנו נראים, ככה שנחסכה לנו המבוכה ההתחתלתית. נפגשנו
אתמול.

אמצע הלילה בחיפה. מה עושים? לאן הולכים? לאן כבר יש ללכת?
עוד פעם בית קפה - די. נמאס. בתי קפה הפכו אותי אינטקלטואלית
יתר על המידה, ככה שעכשיו זה כבר לא לרמתי לשבת עם פשוטי העם
בבית קפה פשוט.
אז מה, שוב פאב - לא רוצה. פאבים הם תמיד מקומות אפלים כל כך.
תמיד הם חשוכים, תמיד מלאים בעשן. בקושי את מצליחה לראות את
החברה שבאת איתה, אז איך תצליחי למצוא לך איזה גבר טוב באפלה?
האופציה היחידה שנשארה לי, אם אני באמת רוצה לעשות היום משהו,
היא לצאת למועדון. אז התלבשתי כמו שצריך, עשיתי כמה טלפונים
וסידרתי לי חברה. יאללה, יצאנו.
אמצע הלילה, האורות רוקדים לי בתוך העיניים. מסטולים ושיכורים
אנחנו רוקדים על הגג. השתלטנו על הרחבה ואנחנו אוהבים את זה.
כנראה שיש מוזיקה ברקע אבל כל מה שאני שומעת זה הבאסים
והביטים.
חזק וטוב. חזק וטוב. בתוך האוזניים שלי. חזק וטוב.
אין לי את האותיות המתאימות בשפה בשביל לתאר את מה ששומעים
כשרוקדים. זה לא פאם פאם פאם, זה לא בום בום בום, זה משהו אחר.
צליל אלוהי ועמום שיכולות לייצר רק מכונות. שום אדם לא יכול
להפיק מעצמו צלילים אהובים ועוצמתיים כל כך. אני רוקדת בכיף
שלי ולא אכפת לי מאף אחד. ודווקא מוזר שאני ככה היום. זה לא
מתאים לי.

ההבדל בין מסיבה במועדון ובין מסיבה פתוחה הוא הפוזה.
למועדון את מגיעה כדי לתפוס בחור. תכחישי כמה שתרצי, אבל כולם
יודעים שמועדון הוא מעוז הזיונים החד - לייליים. אחרת, למה את
טורחת להתלבש חשוף כל כך, אם לא כדי שיסתכלו עליך וירצו אותך?
אבל למסיבה פתוחה את מגיעה בשביל לרקוד. רק להנות. הנאה נטו.
בטבע את נפתחת לכולם, אבל לשם שינוי לא פותחת רגליים.

למועדון הזה באתי במטרה מובהקת למצוא מישהו. לקחתי על עצמי את
כל כובד הפוזה והחלטתי לשאת בתוצאות. אבל בדרך קצת נסחפתי.
במקום לשבת על הבאר, לחשוף קצת ציצי ולעשות תנועות עם השפתיים,
הלכתי לרקוד. ואני, כשאני רוקדת זה חבל על הזמן. אם יש לי
מוזיקה להכנס אליה, שום דבר אחר לא משנה יותר. כולם כבר יודעים
שכשאני רוקדת אי אפשר להפריע לי. אפילו אפשר להרחיק לכת ולהגיד
שכשאני רוקדת יש חוק בלתי כתוב שאסור (!!!) להפריע לי.
אז עשיתי את שלי. שלחתי ידיים, הזזתי אגן, התפרעתי עם הראש,
הכול בקצב ובצורה המאסיבית האופיינית לי, עד שפתאום הרגשתי רגל
נתקעת לי באמצע ההזיה.
"מה לעזאזל..." אני שולחת ראש הצידה וקולטת בחור, אחד מהיפים
יותר שיש מסתכל עלי ומחייך חיוך כובש. אוי, אתה מדהים! אני
חושבת בלחש לעצמי. אתה מוזמן לתקוע לי מה שתרצה...
החיוך שלו הולך לפניו. רק אותו אני רואה. הוא מצטער כמובן, הוא
מבקש סליחה כמובן, הוא מציע להזמין אותי לכוס של משהו, אם לא
אכפת לי כמובן.
אז ישבנו על הבאר, הוא עם החיוך ואני עם תנועות השפתיים שלי.
דיברנו, שתינו צחקנו, וקבענו שניפגש מחר.

"אני אף פעם לא אמצא את המישהי שמתאימה לי. את האישה שאני רוצה
לעולם. אני רוצה להיות מאלו ששולחים מאות זרים של ורדים
ושושנים. אני רוצה לדעת לנשק כמו שצריך, כי אני מאוד רע בזה.
עד היום התנשקתי רק עם שתי בחורות וגם זה בקושי. אני פשוט מפחד
לאכזב אותן. בגלל זה אני גם לא מתנשק עם הלשון, לא נעים לי, את
מבינה? וגם כשסוף סוף אני מצליח למצוא בחורה שמסכימה להראות
איתי בציבור, או בכלל לגעת בי, אני הורס הכול. רוב הזמן אני
לבד בבית. אין לי הרבה חברים או אנשים להמצא בחברתם. ואת יודעת
איך זה, ככל שאתה נמצא יותר בבית ככה אתה יותר אומלל. זה מעגל
שאין ממנו יציאה. רק כניסה. לפעמים אני יוצא קצת ומנסה להיות
אדם אחר, מישהו אחר, אבל מהר מאוד זה נהרס, כי אני לא יכול
להיות מישהו אחר. הדיכאון הזה, המחלה הזאת, האפסיות הזאת שאני
מרגיש גורמת לי ל... אני מרגיש מאוד נלוז עכשיו, אין לי מושג
מה את עושה איתי פה. אני חושב שאני אלך ".
ככה הוא קם, השאיר חמישים שקל על השולחן, הסתובב והלך. אפילו
את החיוך שלו הוא לא השאיר למזכרת.

נלוז? זו הייתה המילה המדוייקת? מה זה בכלל נלוז?!?!?
איזה מסכן הוא. יושב לו כולו בפוזה בבית קפה חדש ברחוב מוריה
ולא מצליח להשתלב. חיפה, יום שישי בצהריים. אנשי הסינמטק שבאו
לסרט של שתיים, יוצאים עכשיו ומתחילים את פרוייקט חרישת הכרמל.
אולי אם אני אתאמץ ממש הרבה אני אצליח לפתות את אחד מהסטודנטים
הממושקפים לבוא לשבת איתי על איזה סלט עוף מוקפץ.
כן בטח...