אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים ואני לא יודעת אפילו מאיפה
להתחיל.
אולי אני אתחיל בזה שנמאס לי.
נמאס לי מהצחוק הזה שלך. אני שונאת אותו. הוא נורא.
נמאס לי מהחיוך התמים הזה שלך. חיוך מרגיז כמו של ילד קטן.
נמאס לי כשאתה מחייך אותו וקורא לי "טלטל" כאילו שנינו ילדים
מפגרים.
נמאס לי שאתה מנסה לעשות פוזות ליד כולם ולפעמים נראה כל כך
אידיוט. נמאס לי שליד האחרים אתה לא כמו שאתה איתי - נמאס לי
שרק אני לפעמים מבינה שאתה לא ככה באמת.
נמאס לי שלפעמים אתה... אתה כל כך מרגיז אותי! לפעמים בא לי,
אתה שומע, לתת לך כזאת סטירה ענקית ולצעוק, "מפגר!" ואתה יודע
מה עוד יותר מרגיז? שגם כשאני כועסת עליך אני עדיין צריכה
אותך, וגם כשאני כועסת עליך - חיוך תמים וטיפשי אחד גורם לי
לצחוק. זה מרגיז אותי, אז תפסיק עם זה, בסדר?! פשוט תפסיק
לחייך לי את החיוך הזה!
גם את הריח הזה שלך אני שונאת, את הריח של הסיגריות. זה
מסריח.

אבל זה לא רק זה.

נמאס לי מהפחד שאני לעולם לא אתגבר עליך.
ונמאס לי מזה שבכלל לא נמאס לי ממך.
לא נמאס לי הצחוק שלך, אני שונאת אותו, הוא נורא.
ובעצם, גם לא נמאס לי החיוך התמים הזה שלך.
אני אוהבת גם כשאתה קורא לי "טלטל".
וכשליד כולם אתה אידיוט ואיתי אתה הכי מקסים בעולם אני מרגישה
מיוחדת ושונה.
ואני גם בכלל לא רוצה שתפסיק את הנגיעות התמימות האלה, כמו
כשאני תמיד אומרת לעצמי.
אהבתי כשהאצבעות שלך עברו על הקווים בכף היד שלי או כשהחלקת את
היד שלך על השיער שלי ואמרת, "איזו ג'ינג'ית..."
ואני בעצם כן אוהבת את הריח שלך - 'הוגו בוס' שמהול בריח גברי
של סיגריות.
אבל אני לא אוהבת אותך. אני בעצם מעדיפה גם לשנוא אותך.
אבל למה השפה התחתונה שלי רועדת עכשיו?
ולמה כשצחקת ואמרת: "אין לי אף אחת כי אני מחכה לך" הייתי
מאושרת?
ולמה כל פעם כשרע לי אני פונה אליך ואתה היחיד שמצליח לעודד
אותי?
ולמה כשאני איתך אני מרגישה כך כך בטוחה?
ולמה כל פעם כשאנחנו מנהלים את השיחות הארוכות שלנו אתה יושב
כל כך קרוב ומסתכל לי ישר אל תוך העיניים, מחייך וגורם לי
להרגיש חמימות (כן, גם אז, כשישבנו על הספסל בשיא הקפור!)
אתה יודע מה?
כן. נמאס לי ממך.
אני מעדיפה שימאס לי ממך.
כי אני כבר הפנמתי את העובדה שלא הלך ביננו בפעם הראשונה.
כי אני כבר התגברתי. או לפחות, חשבתי ככה.
ואני כבר הבנתי שאני דתיה יותר ממך וזה לא ילך, למרות שעדיין
הכיפה שלך (שאני סרגתי!) על הראש...
וזה ששנינו תמימים, ילדותיים, אבודים לפעמים, קצת תינוקיים
ורומנטיים חסרי תקנה לא אומר עדיין שאנחנו באותו ראש. אפילו לא
העובדה ששנינו כותבים.
אבל אתה, תמיד חייב לקלקל הכל ולהתיידד מחדש ולגרום לנו כבר
חצי שנה אם לא יותר להיות החברים הכי טובים בעולם.
ולגרום לי לשמוח כל פעם שאתה מתקשר.
ולגרום לי לחזור ולתהות אם יש סיכוי שאתה עוד חושב עליי בתור
משהו מעבר לחברה טובה.
ולגרום לי להסתבך עם עצמי.
אתה יודע מה? זה ממש לא בסדר! אולי זו אפילו חוצפה.
כי זה לא הוגן!!!
למרות שאני יודעת שאין לך שום שמץ שככה אני מרגישה.
ובאמת נמאס לי, שמעת?! נמאס לי!
אבל אני יודעת שאני לא אפסיק.
ושוב נדבר שעות בטלפון, ושוב תאמר לי "אני אוהב אותך" בצחוק.
ושוב תסתכל עליי במבט תמים כזה שבכלל לא מתאים לך, כי אתה כל
כך גבוה, ואפילו שרירי ונראה כל כך חזק...
ושוב תגרום לי לבכות.
ואם שוב נריב, אני שוב פעם אכנס לדכאון של שבועיים.
ואני אפילו לא יודעת אם אני באמת אוהבת אותך או שזו סתם משיכה
אידיוטית...
אין ידידות אפלטונית, פשוט אין...
אז נמאס לי, שמעת?!
(ועכשיו, הלוואי והיית כאן, מחבק אותי חזק חזק...)