זוג נעליים נחות על המדף. מבריקות בורוד בהיר, בשלמות שרק
חיכיתי להרגיש בעצמי. הסרטים הורודים מבהיקים עם כל ריצוד אור
שמש שנשקף עליהן מהחלון. הכריות נחות ליד, מונחות אחת על
השניה, לבנות, רכות, מצפות למגע האצבעות שלי עליהן. "היא מידה
37, אולי 36 יתאים גם" אמא אומרת ליד. תמצאו את המידה כבר! אני
רוצה לנעול אותן כבר, אני רוצה להרגיש את זה מתאים לי לרגל כמו
הנעל של סינדרלה, אני רוצה לראות את עצמי עם זה, אני רוצה
לעלות! מדמיינת את הפירוואטים הכפולים שעוד יבואו עם כ"כ הרבה
כאב, וכ"כ הרבה יופי. רגע, מה פירוואטים? רק רלווה... בבקשה...
רק לראות את עצמי כמו שחלמתי לראות. "אמא תני לי לעלות רגע, רק
דקה! רק רלווה אחד מול המראה ואני מורידה, זה לא יעשה נזק"
המוכרת הקדימה עם ה"לא" שלה עוד לפני אמא "אסור לך לעלות לפני
שאנחנו מתאימים לך את זה בדיוק, את עוד צריכה להראות אותן
למורה שלך שתלמד אותך איך לקשור, זה יהרוס לך את הרגל, קצת
סבלנות" העצבים שלי התחילו לעלות, מה הבעיה שלה?! כבר 4 שנים
אני מחכה לעלות על פוינט, מה הבעיה לעלות ל 2 שניות? זה לא
יעשה נזק, רק יעשה לי טוב...! מה כבר זה יכול לעשות בכזאת
מהירות... עמדתי לפתוח את הפה ולהתווכח, אבל אמא מכירה אותי,
ועצרה אותי לפני שהספקתי "נוגה, היא מבינה טיפה יותר ממך, פעם
אחת אולי אל תתווכחי?" שונאת את כולם. התאפקתי. "350 שקל,
ואחריות לשנה עם כל תיקון שתצטרכו" המון כסף... אבל רק שנקנה.
בבקשה שלא תתחרט. אני חייבת לקנות. לא יכולה לעמוד בעוד שיעור
קלאסי והמבטי כמיהה שלי לבנות שנועלות את הנעלי פוינט, נעמדות
ועולות עליהן ואני עומדת בצד נדהמת. וכ"כ רוצה גם. העיניים שלי
התמלאו דמעות כמה פעמים ביחד עם המבטי הערצה האלה, ואני מנסה
להסתיר, זה רק נעלי פוינט... מה זה כ"כ חשוב לי? ואיך אני
יכולה לשבת בצד בשיעור מודרני, ולהתרגש כ"כ רק מהמבטים של
כולן, וההתמסרות למוזיקה, ולתנועה, ולהכל ביחד-המבט בעיניים,
שאם אני אפסיק לרקוד אני אפסיק לנשום, אני אפסיק להיות, אני
אפסיק להרגיש... וביחד עם המוזיקה כל הרגשות מתעררבים לאיזה
בליל מוזר כזה של אנרגיה ועצב ואושר והכל נעשה מעורפל, וחסר
משמעות, פתאום כלום לא חשוב חוץ מלשמוע-להרגיש-לרקוד, או
להיפך-חד, ומובן, וברור, פתאום הכל נעשה כ"כ הרבה יותר פשוט.
איך אנשים יכולים להגיד לי שמוזיקה יותר חשובה מריקוד? איך
אנשים יכולים לזלזל ככה בדבר שעושה לאנשים להרגיש כ"כ אמיתיים,
כ"כ שלמים, כ"כ הם. למה אני אמורה לתרץ את זה ש... "נוגה, מה
קרה לך? את עושה תנועות מוזרות עם הרגליים שלך, את בסדר? הן
כואבות?" שוב נגררתי למחשבות ועם המוח הלך גם הגוף... "אני
בסדר, רק התמתחתי קצת". זה בטח יספק אותה.

"אוקיי, יש לך בגדים בתיק? אני חושבת שכבר ניסע ישר לשיעור
שלך, וניקח כבר את הנעליים איתנו,  אני תכף מסיימת פה", "כן...
אני יכולה לעלות כבר היום?" ,"כן, רק שתסביר לך את כל מה שצריך
לפני זה, ואני חושבת שתוכלי". מסתכלת על השעון. 15:02. עוד שעה
פחות 2 דקות, ואני מגיעה לשיעור -עם נעלי פוינט בתיק. האובססיה
שלי מתחילה להפחיד אפילו את עצמי קצת, כנראה שאיחור של שנה
וחצי בונה ציפיות גבוהות מהרגיל. עם המחשבה שלי מלפפת את
הסרטים הורודים סביב הרגליים בפעם הראשונה, נגררתי החוצה ע"י
אמא ונכנסתי לאוטו בלי לשים לב יותר מדי מה קורה מסביבי.

"חגורה". משכתי אותה מאחוריי והקלקתי, עם אותו מבט חולמני
בעיניים, כמו רובוט. "מדליק מי שמקליק ראשון!" צחקה אמא,
בניסיון נואש להעיר אותי מהפנטזיות הורודות, שבאמת הועיל.
"אמא, את לא מצחיקה, אולי ניסע כבר? אני רוצה להגיע מוקדם
ולהתחמם". אמא אימצה לעצמה את הפרצוף הכאילו נעלב הרגיל אחרי
ההערות שלי, שאף פעם לא זוכה להתייחסות מיוחדת, ואני שמתי
בדיסקמן את הפסקול של מטריקס -ושוב שקעתי בעצמי, ובריקוד.
נזכרת שבחרתי אחד מהשירים בדיסק בשביל להכין עליו ריקוד
לשיעור, מגבירה את הווליום להכי גבוה, עוצמת עיניים, נסחפת.

אני כבר לא שם באוטו, אני גם לא בסטודיו הקטן, עם המערכת
שמתקלקלת תמיד, הבר העקום והרצפה השקועה בחלקה... אני על הבמה,
והאורות שמתחלפים מגווני אדום לכחול ומגיעים לספוט עליי, בדיוק
בקטע השקט של הפסנתר והכינור, ואני מתמתחת בחלקת האלוהים הקטנה
שלי, הכלוב העגול שהאור יוצר עליי, מנסה בהיסוס לשלוח יד ארוכה
החוצה ונרתעת פנימה, והיד יורדת מלמטה ומטפסת באיטיות למעלה
ואיתה גם הראש, מחפש דרך לברוח, ימינה ושמאלה, ואני עוד כלואה
בתוך כלוב האור, והרגשות שנחסמו פתאום מתגברים וגדלים, רוצים
להתפרץ החוצה ומקווים שביחד איתם גם אני אשתחרר, והכל יוצא
ממני-כל העצב, והפחד, והכעס, והתמימות, והזיוף, והאמת, השנאה,
המועקה, הבדידות, האהבה. ואני כמעט מתפוצצת מרוב אמוציות ונעה
בין האושר, אל העצב, אל האדישות, ואל הטירוף. והפסנתר תכף מנגן
את התו האחרון שלו, תכף אני יוצאת מפה, תכף אני חופשיה להביע
הכל, לזרוק את כל מה שאני צריכה ולשמור את מה שצריך להישמר,
תכף אני חופשיה לקפוץ, לרוץ, לשחות, לעוף, תכף אני חופשיה
להיות אני. התו האחרון מנוגן-ואני מחכה לשמוע את התיפוף הראשון
שישחרר אותי, הנה זה בא...
בום.
שקט.
שקט.
שקט.

שולחת יד אל הראש -להבין איפה האוזניות, ולמה כ"כ שקט פתאום.
היד לא זזה. היד לא מצליחה לקום ממקומה. זה לא קורה, אף פעם לא
הייתי בכזו חוסר שליטה על הגוף שלי. למה אני לא מרגישה את הגב?
איפה הרגליים? למה הן לא זזות? מנסה לפקוח עיניים. בחיים לא
השקעתי כזה מאמץ בלהזיז איזשהו חלק בגוף. לא בשיעור מודרני הכי
תובעני, שאני כבר כמעט בוכה מרוב כאב, לא בקורס מחול, עם שיעור
קלאסי כל בוקר במשך שבועיים. מעולם. אני מרגישה שהכאב כמעט
בלתי נסבל, אולי אני אוותר, אולי אני אשאיר את העיניים עצומות?
המאמץ כמעט ולא שווה את זה... לא, אני לא וויתרתי אף פעם וגם
לא עכשיו. מגייסת את כל האנרגיות שנותרו לי בגוף, לאן השאר
נעלמו? מה קורה פה? פוקחת עיניים, לאט לאט הכאב נחלש, מביטה.
רואה את השמיים, בצבעוניות מדהימה, מתמזגים עם השדות בצהוב
בהיר, שמתחלף לכתום רך, מטשטש אל תוך פס תכלת אפרפר, מתכהה אל
כחול ים, ונפרש למעלה לכחול עמוק. כל הצבעים מתמזגים, נשפכים
אחד לתוך השני במין שלמות מבולגנת, אף פעם לא הערכתי את היופי
של הטבע ככה. מביטה ורואה רק את השמיים -אני בטח שוכבת. מנסה
להזיז את האישונים הצידה, פרצוף לא מוכר. ועוד אחד. ועוד אחד.
לפתע אני מגלה שמעגל ענק של אנשים נוצר סביבי בלי שהבחנתי בו
בכלל, כולם עם מבט מודאג, מהצד מכוניות עוצרות ומביטות לעברי.
מה כ"כ מיוחד בי? שוכבת ומביטה בשמיים? רגע, איפה אמא? לא
הייתי בדרך לשיעור לפני רגע? מה קרה כאן? מנסה להרים את הראש,
ולפתע, כל הכאב מכה בי בגל אחד, עוצמתי, מרוכז. זרמים של כאב
מגיעים נדמה לי מכל חלק בבגוף שלי, כאילו יש בכל תא בגוף יש בן
אדם שהחליט לקלף את הקירות באיטיות בלתי נסבלת. ואני פורצת
בבכי. "אמא!!! אמא... כואב לי... כ"כ... אמא איפה את??? איפה
אני?? מה לעזאזל קורה לי?!" מרגישה משהו מתכתי מונח מתחתי,
לפתע אני גבוהה יותר מכולם, מסתכלת הצידה ורואה את הכל
מלמעלה.

ומבינה הכל.

רואה את האוטו הכחול, כל צידו הימני מעוך ומכווץ, רסיסים
מפוזרים סביב, רואה את הכיסא שישבתי בו. רואה דם. הצד שאמא
ישבה בו נראה בסדר, אבל איפה היא? לפתע אני מבחינה בנצנוץ
ורוד, מוכר. הנעליים. מנסה לדבר, אבל כנראה שהבכי לקח לי את כל
הכוחות. בצעקה אילמת אני מנסה לעצור את הריחוף הזה שלי, שמי
שלוקח אותי רק ישים לב לנעליים, שרק יביא לי אותם! עם שארית
כוחותיי מביטה בהם עוד מבט נואש אחד-כמו פעם, והעיניים שוב
נעצמות, והראש נופל אחורה. שחור.