שבת בבוקר ואפור שם בחוץ. אולי היתה שמש, אך החום שלה מעולם לא
הרשים אותי יתר על המידה.
צילצלתי בפעמון דלתי, פשוט לא שמעתי את הדפיקה. אני חושבת
שעמדתי על מפתן דלתי בערך 20 שנה דופקת ודופקת. ממש חופרת
לעצמי במוח, אבל אין קול ואין עונה. ככה זה שישנים ומישהו חסר
משמעות עומד על מפתן דלתך. אתה פשוט לא מייחס לו חשיבות.

כשגיליתי את הפעמון החלטתי לנסות את ביצועיו. כמה צילצולים
וממש יכולתי לראות את עצמי מתהפכת במיטתי. נעה מצד לצד, בחוסר
נינוחות שלא נצפה מעולם. מי ישמע, כולה צילצלתי, בסך הכל
ניסיתי להעיר לתשומת ליבי שאני עדיין שם, בגשם, בשמש, מחכה רק
שיפתחו לי את הדלת. לקח לי קצת זמן להבין שמצלצלים בדלתי,
התפנקתי לי עוד קצת במיטה, אבל לא ממש היה לי עם מי ובסוף
גררתי את עצמי לדלת. מביטה בחריץ ורואה אותי. אוף. אין לי כח
אליה, היא לא מבינה רמזים? עוד מעט 20 שנה והיא עוד לא נטשה?
כמה אפשר. אלוהים. שאנשים מתקרצצים הם מתקרצצים, ולי? אין לי
בכלל כח להתמודד איתי. שתלך משם. שתלך. אבל מה לעשות, שמרגע
שגיליתי את עניין הפעמון פשוט לא הנחתי לי לנפשי מה שהכריח
אותי לפתוח לי את הדלת.

נתתי לעצמי להכנס. טעות איומה. כל השנים האלה שנתתי לי להשאר
בחוץ, הגשמים סחפו עליי בוץ בכמויות בלתי מתוארות. שלא לדבר על
האבק שהעליתי במפתן דלתי. פשוט הגעלתי את עצמי. המשכתי להתבונן
ימינה ושמאלה מחפשת משהו להאחז בו, להתעלם מנוכחותי, למי יש כח
אליי עכשיו? בחורה מטונפת שעומדת באמצע חדר המגורים ורועדת
מקור. מי ישמע. נראה כאילו אני רק מחפשת לאהוב, ולי בכלל אין
כח לאהוב. ועוד אותי? אוף. יותר מידי דרישות יש לי. התבוננתי
בעצמי עוד כמה דקות, פשוט רואים דרכי, זה פאטתי, אני כזו שקופה
שלא יאומן, הדמעות שמציפות את גרוני, מדי פעם משחררות אחת על
מנת לאפשר לחדשה להיווצר, מה זה? שאלתי את עצמי. ואני שתקתי.
אז הגשתי לעצמי מגבת ודחפתי את עצמי לאמבטיה חמה. ככה עם שמן
וניל, קטורת בננה וג'וינט מגולגל. שלחתי את עצמי לנקות את
גופי, את מוחי, להרגע, אין לי כח לפאטתיות הזו. "כשתירגעי,"
אמרתי לעצמי "את מוזמנת לחזור. אולי אז נלמד להכיר. בינתיים?
מי צריך אותך? 20 שנה אני מסתדרת בלעדייך!"

השפלתי את מבטי ומצאתי את דרכי לחדר האמבטיה. בקלות האמת.
מענין אם אמצא את דרכי בחזרה.