נכנסתי לכיתה לעוד יום ארוך ומתסכל, רק שאז עדיין לא ידעתי
כמה. "כולם לפתוח מחברות" התחלתי. התלמידים הסתכלו עלי כאילו
נפלתי מהשמים. "מה אני מדבר סינית או משהו? אמרתי לפתוח
מחברות". כולם נראו משועשעים, קול גיחוך שצף את הכיתה. רתחתי.
"כן נורמן, אתה מדבר סינית" הגיעה קריאה משולחן אחורי. "אל
תתחצף" צעקתי בחזרה אל הפינה הימנית. קולות הגיחוך הפכו ללעג
וצחוק ומתגלגל. עמדתי להשתגע, ברחתי מהכיתה לחדר המורים לשתות
כוס קפה. "אולי זה נכון? אולי אני באמת מדבר סינית?" חשבתי
לעצמי, לא הספקתי לסיים לחשוב את זה וכבר רצתי להוציא את הטייפ
של המורות לאנגלית. רקורד "האם אני מדבר סינית?" סטופ, פליי.
"יינג צ'ין פון צ'ייניז?" החזיר הטייפ. סטופ, רי-ווינד, פליי"
"יינג צ'ין פון צ'ייניז?" פלט הטייפ שנית. "מה קורה פה? אני
משתגע... אני מאבד את זה" חשבתי לעצמי. "יינג, יינג, יינג"
הטייפ נתקע על ההברה הכי מעצבנת "יינג, יינג, יינג","די! די!
די!" השתגעתי ומתוך איבוד עשתונות העפתי את הטייפ יחד עם כל
השולחן אל הרצפה.

"אני יודע!". חלפתי על פני מסדרונות בית הספר כברק והגעתי
לרכב, באותו קצב מטורף נסעתי ל"צ'יינה טאון", רצתי בהתרגשות
לתוך המטבח, קפצתי על הסיני הראשון שנקרה בדרכי וחקרתי "אתה
מבין אותי? אתה מבין מה שיוצא לי מהפה?" הטבחים הסתכלו אחד על
השני והסיני שתפסתי ענה במסכנות אופיינית למהגרים "אני לא
עברית" ואז בפאניקה "רמי!". רמי, מנהל המסעדה פרץ למטבח. "מה
אתה עושה כאן, אתה לא רואה את השלט?". לא ידעתי מה לעשות, רמי,
שהיה בנוי לפי מידות שאף מקרר לא היה מתבייש בהן דרש תשובות.
"אה, אני צריך עוד רוטב חמוץ-מתוק". "אווו... סינג-צ'אן פו"
צחקו הטבחים, והשליכו לעברי כמה שקיות של רוטב חמוץ מתוק. רמי
נראה מבולבל מהדו שיח הסיני ביני לטבחים, וכשראה שהכל בסדר
פשוט סילק אותי מהמטבח באיום "ושזה לא יקרה שוב, הבנת?".

"סינית-עברית, עברית-סינית, מה קורה פה לעזאזל?" שאלתי את
עצמי. ברחתי החוצה מהמסעדה, התיישבתי באוטו חסר אונים, מתוסכל,
לא הבנתי מה קורה לי. "כשאני מנסה לדבר עברית יוצא לי סינית,
וכשאני מנסה לדבר סינית, יוצא לי עברית - ואני אפילו לא יודע
סינית!!". "שיט! רק לא זה - לא עכשיו" קצת מעל המגב השמאלי
הציץ לו דוח חניה. "אדום-לבן, חרא!". תפסתי את הריפורט לראות
מה הנזק וגיליתי להקלתי שזה בסך הכל פרסומת לאיזה מיסטיקן סלאש
ליצן. שניה לפני שהפלייר מצא את עצמו בתוך הפח הצפוף של
מכוניתי, עלה במוחי רעיון... רצתי חזרה לתוך המסעדה, מזנק מעל
רמי ופורץ למטבח, תפסתי את הטבח ביד ימין וביד שמאל הטחתי את
הדף בפניו, "באיזה שפה זה?!" צרחתי, "תענה!". יד גדולה תפסה
אותי בכתף, "שוב אתה מציק לטבחים שלי? רוצה שמישהו יתרגם לך את
הדף לעברית לך למתורגמן, כל סיני הוא עבד שלך? חתיכת מניאק!"
זה היה רמי. "מה אמרת... יתרגם לעברית? זאת אומרת, זה לא ב...
עברית?" כדור קטן של התרגשות התרכז לי מתחת ללב, מתכונן לרגע
שלו להתפרץ. "בואנה אתה דפוק" רמי אמר לי. "זאת אומרת, שזה
בסינית?" שאלתי, "בטח שסינית חתיכת אידיוט"... תוך שניה
השתחררתי מאחיזתו וברחתי מהמסעדה לתוך האוטו, רמי אחרי עם
מערוך.

התנעתי את המכונית תוך שניה ונסעתי לכתובת האמורה על הדף,
הגעתי למכון בריאות בסגנון אוריינטלי-מפוקפק בדרום ת"א. נכנסתי
פנימה, ושם חיכתה לי אשה עם ניחוח המזרח הרחוק, כאילו ידעה
שאני אמור לבוא, בלי לומר כלום היא הובילה אותי דרך מבוך של
בדי משי, ודלתות עשויות כותנה. הגענו לחדר קטן מלא בכריות,
נרות דולקים, ספרים ופסלים. הרעש היחידי בקע מפסל קטן של מפל.
שלווה אלוהית.
האשה נעלמה. במרכז החדר ישב גורו סיני שמן לבוש בחיתול בד
ואיזשהו סוג של חולצה ממשי זרוקה על כרסו המלאה.
רציתי להתפרץ, לספר לו על כל מה שקרה לי אבל השלווה השתיקה
אותי. במקומי, פתח הסיני ואמר בנעם "אני יודע מה עברת היום, זה
לא שונה ממה שקרה לאחרים, נורמן". "איזה אחרים, על מה הוא
מדבר" חשבתי, לא הבנתי מה קורה.
אך כל הציפיה לתשובה הניבה רק מגע יד קליל של הגורו שהזיז פיסת
וילון וחשף בפני מעין מראה שדרכה ראיתי עולם אחר - סוג של
מנזר, ובו אנשים מתהלכים, ונוף ירוק ומרהיב. "תוכל לוותר על
הכל, ולעבור לחיות בעולם הזה עם כל האחרים הדומים לך, אך לעולם
לא תוכל לחזור, תרצה להצטרף?" הצטרפתי.