אלה. אלה הייתה בת עשרים וארבע. אלה הייתה יפה. אלה הייתה
אינטליגנטית משכילה, בהריון, עם מתנה, אלה הייתה שמחה. אורון
גם היה שמח סטודנט למנהל עסקים. אלה ואורון אלה ואורון; כולם
אמרו שהם מושלמים, אין בהם כל פגם.
אחרי שישה חודשים ילדה אלה. נוטפת זיעה, דואגת כואבת, שמחה. הם
קיבלו את רון הוא היה מיוחד למרות שעיניו היו שקועות לא ככלל
התינוקות, ראו שהן של אורון, למרות שגפיו היו גדולות וגולמניות
ראו שיש לו אצבעות כמו של אלה, לא כלכל שאר הילדים.
המבט שלו היה עצוב ורק לפעמים שמח, כי הוא בקושי ראה, למרות
שהיו לו את העיניים של אורון. עבר זמן מה, צמחו לו שיניים
ונשרו - נשרו? ילד צעיר אבל מבוגר. אם לא הבנתם רון היה ציפור
פנים מחודדות, גפיים גדולות, עיניים שקועות והוא הפחיד אימהות
אחרות. כמה שאמרו שאלה ואורון מתאימים.... הם כן אבל הגנים
שלהם התקלקלו בפגישה אחד עם השני בגלל זה רון הוא ציפור. ציפור
אבל לא אחת שעפה בשמיים לא אחת שנוסקת בשמיים; אבל רון עוד
ינסוק הוא עוד יעוף. זה יהיה בקרוב כי זמנו איתנו מוקצב הוא
ילד ציפור כל ילדי הציפור מיוחדים ולא נשארים איתנו הרבה כולם
יודעים את זה. גם אלה ואורון יודעים שלילדי ציפור אין הרבה
זמן. קשה היה לגדל את רון הוא היה "מקרה קשה" אבל הם לא נתנו
לזה לייאש אותם הם אהבו אותם בכל ליבם ורצו לשמח אותו. אך
למרות בכל הם היו צריכים להפנות את מלוא תשומת ליבם לרון.
מכיוון שמאס במשקפיים שסייעו לו שבר אותם. לא ישב בשקט לאכול.
לא ישב ברוגע להקשיב לסיפור הוא רצה להרגיש. מגיל קטן היה עומד
איתו אורוון אל מול החלון הגדול של בית הדירות שלהם ונותן לרוח
לנשוב על פניהם לבדר את שיערם מעט.
והוא אהב לעצום עיניים ולהוציא את ראשו אל הרוח, למרות שלא
ראה. זה הרגיע אותו, משב הרוח הנעים היה עובר על פניו
המחודדות, הגסות... לכן בבגרותו בערך בגיל ארבע היה נוהג
להתקרב לחלון וכמעט מעד מספר פעמים. הוא אהב את הרוח אני לא
יודעת אם היה לו משהו אחר.. כבר בגיל חמש או שש היה באפשרותם
של אלה ואורון לשלוח את רון למוסד מיוחד לציפורים אבל היה להם
קשה להיקרע ממנו לעזוב אותו לראות אותו רק בסופי שבוע; לחשוב
עליו בלי הרף כשלא היה לידם. הם התרגלו לבלות איתו את מרבית
יומם ועכשיו לשאול לשלומו ולהתגעגע להתגעגע מאד . אז רק בגיל
שמונה הם היו מסוגלים להרפות ממנו הם לא רצו שירגיש אכזבה או
נטישה רון היה חשוב. אבל איכשהו הוא הבין הוא לא היה טיפש הוא
השתעמם בקלות ובמוסד היו דברים שהלהיבו אותו הוא נשאר שם.
בהתחלה הם לא רצו לראות את הציפור שלהם עפה הם חשבו שהיא עפה
לפני זמנה ואולי ינשרו כמה נוצות ואולי תיפול הציפור כמו שקורה
למרבית הציפורים, הן נופלות. הם לא רצו שהציפור שלהם,שלהם
תיפול. אז הציפור השתעשע במוסד לציפורים. הוא אהב להיות בחוץ
לשכב על הדשא עם כל שאר הציפורים. לא ממש עניין אותו ליקוט
הגרגרים הוא רק רצה לחוות את הרגע. הוא נהנה לשכב על הדשא
כשהשמש מחממת את פניו הגסות... את זה הוא אהב...
יום אחד באו אלה ואורון למוסד לציפורים קראו להם לצאת אל הדשא
ושם הם ראו את כל הציפורים שוכבות על הדשא בשקט בשקט עוצמות
עיניים שלא רואות נחות מהכל.
הם התחילו לבכות אלה ואורון. כבר עברו 12 שנה מאז נולד רון.
אין לו הרבה זמן. ספק ימים ספורים, ספק חודשים.. זה לא ממש
משנה אלה ואורון ואני מבלים את כל זמננו עם רון, הציפור
המיוחדת שלנו. רון הוא אחי, בן 12 מקווים שיגיע ליותר. אבל כל
הציפורים חייבות לעוף. הן נשארות איתנו זמן קצר ומוקצב ונותנות
לנו להנות מהן, מחברתן, מחיוכן, מקולן, ואז עפות . עפות למרחק
, נוסקות; נהנות מהאוויר כמו שציפורים אוהבות. אף אחד לא יודע
לאן עפות הציפורים שלנו , כולם מאחלים להם דרך צלחה, לא רוצים
לעזוב לא רוצים להיפרד אבל אף אחד לא שולט בציפורים.
בעצב רב הנני מודיעה כי נפרדה מאיתנו ציפור, ציפור מיוחדת;
רון.

אל תעוף גוזל, הישאר פה איתנו. בבקשה...

מוקדש לכל ילדי הציפור, אל תעזבונו כ"כ מהר