מחשבות.רצות לי בראש בקצב בלתי נתפס. כל מה שקורה,כל מה שאני
שומעת,רואה..הכל עובר דרכי. ובי-החלל נשמר. חלל נואש של נואשות
הולכת וגדלה.בדיוק ככה, בהגדרה אינפנטילית זו.
לא, אני לא יודעת לכתוב. לא אני לא יודעת למלא את האוויר
במשפטים גרנדיוזיים שממלאים את האוויר באשליות וערכם האמיתי
הוא אפסי. אני מאלה ששואלים את מילותיהם מאחרים-מחפשת את השורה
המדויקת ביותר לגבי במילים של מישהו אחר-לא יכולה להגיע למינון
המדויק הזה בעצמי.
"לא רוצה לחיות ברגע הבל רגע שטות, לא רוצה אותך יורה מילים
בלי משמעות"

לא, זה לא מדויק מספיק... ואולי
"פחות ועדיין, עדיין פוגע - זה בא והולך את יודעת. כואב כשאני,
אני בך נוגע. זה כואב כשאת נוגעת"

אבל לא. למרות המטרה הראשונית לא אכתוב כאן על הלב השבור שלי.
הוא אינו באמת שבור. הוא חלול. כל מה שהתרגלתי אליו היה כמעין
המצאה של המוח ההזוי של עצמי. ומה שנשאר עכשיו הוא להתגבר,
וכואב מכך-להתבגר.

לפעמים אני מרגישה עצמי מתבגרת ממש ככה בקצב מואץ-רואה איך אני
משתנה בזמן כל כך מצומצם. איך הכל משתנה. אבל אני, אני לא טוב
לי עם שינויים. איפשהו באמצע אני מאבדת את עצמי-משחקת
משחק-מאבדת את הכיוון אליו חתרתי מלכתחילה.אומרת לאנשים "יותר
טוב לי היום, פחות טוב לי היום, כואב לי פה וכואב לי שם". ומה?
כלום. הכל חסר משמעות. הרי אני גם עוד רק נקודה.ומכיוון שכבר
לא נותר לי מה להגיד או לספר נותרתי רק עם הכאב שאותו יצרתי רק
כדי שגם הוא יספק לי עניין. הרי גם הוא וירטואלי.

הכל וירטואלי.

איבדתי כיוון במונולוג השוצף שלי. אני לא יודעת אם אני מבינה
מה אני רוצה בעצמי. אולי סתם לשפוך.
תודה שקראתם.