ופתאום יש לי בתיק כרטיס טיסה.
מידי ודחוף הוא הופיע, פתח לארצות רחוקות

כמה פשוט.

פיסת נייר, הינף כרטיס אשראי, וכבר דמדומי הדיוטי פרי.
כניסה למתחם הבינלאומי, שטח מפורז.
כמו כניסה לממד אחר
ממד של לילות חסרי שינה, ארוחות פלסטיק, זמן ללא משמעות.
רק הניאונים בבליל שפות.

בחורה צעירה יושבת לבד, נטמעת, ללא סממני ארץ ושפה.
קריאה אחרונה לשער, המראה, נחיתה. אותו המקום בדיוק, רק הקפה
משולם במטבע אחר.
ושוב המתנה מול השער הבא.

כל הנסיעה הזאת, כמה אנרגיה, דלק מטוסים, בוער בקול שאגה מטלטל
אותי גבוה ורחוק ומנחית אותי היכן?

עיר קרה רחוקה, מצטיירת לי באפור, שעת דמדומים, שמש צפונית
נמוכה מעל אגם קפוא. על שפת האגם קו הרקיע, בנינים מתנשאים
לשחקים.

קר בחוץ, מושלג. מתניעה מכונית, נוהגת לאט בזהירות, לא להחליק
על הקרח הדק, הקופא על הכביש ומצפה אותו בשכבת כפור עדינה.

מאחורי נותרה אותה פינה חמימה, מוכרת, לעיתים מוכרת מדי.
השארתי אותה שם בקצה השני של הגלובוס, עדיין חם שם עכשיו.

עוצרת לעוד כוס קפה, מטבעות במדחן. מעל הדלפק מבטאי מתנגן,
לפתע נוכרי ושונה.

מה לי ולמקום הזה? כיצד טולטלתי הנה כל הדרך מעולם הישן שלי?
לאיזו תכלית?

כמו אלקטרון שסבב בנחת במסלולו, סיבוב אחר סיבוב. אותו המסלול
שגור ומוכר. עד שפרץ אנרגיה פתאומי זרק אותו משם. מעיף אותו
הרחק לחלל בו הוא נע עד שלבסוף ילכד סביב גרעין אחר, לנוע
במסלול חדש.
עד שיפגוש גרעין חדש נגזר עליו לנוע באקראי בריק.

האם כאן ימצא עבורי גרעין חדש, ימשוך אותי אליו.
יושיט יד ויתפוס אותי במעופי, ימצא ויגיש לי את אותו גרעין
פנימי שלי, זה שאבד.
גרעין לסוב סביבו, סביבו לחיות את חיי. או אפילו גרעין לנוע
סביבו זמן מה, עד שגם ממנו יגיע הזמן להפרד ולהמשיך.
ואולי הפעם ימצא אותו הגרעין הנכסף, זה אשר נועדתי לנוע בו.
גרעין של יציבות עוטף באהבה וחום, להתכרבל בתוכו, אולי כאן
אשאר?
גרעין יציב ללא אותן התפרקויות רדיואקטיביות היורות אותי יותר
ויותר רחוק.

כמהה לאותה היציבות, די לתנועה. הכבדות הולכת ומושכת אותי,
רוצה להתכרבל במסלול נמוך אנרגיה. להשאר במקום.
כמעט כבר נשארתי, אבל לא, שוב לא. שוב משהו בעט מבפנים, וההאטה
נראתה לי קפואה ודוממת. בחרתי להמשיך ולנוע!

נדה ונעה, שוב ושוב.
כל כך הרבה אנרגיה בשביל להשאר באותו המקום.
המקום הזה כל כך גדול, נדמה כי הכל פתוח, הכל יתכן, מתגלם לנגד
עיניך.
כל כך הרבה אפשרויות! אבודה במרחב הפתאומי הזה, מסוחררת, פונה
ממקום למקום, נתקלת בעצמי במבוך המראות, כל כך הרבה פניות, כל
כך הרבה בחירות.
אם אפתח דלת מה יתגלה? מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש?
איך אבחר?

כמה זמן אני כבר כאן? נראה הרבה, אבל השלג טרם נמס.

מצאתי כאן חירות מסוימת, אותו חופש של הזר, החופש להגדיר את
עצמי מחדש. שום הנחות יסוד.

מתוך החופש עולה כמיהה חדשה

נעלים אדומות לרגלי, האמנם בנקישת עקב אחת יחזירו אותי הביתה?

לחזור לצד השני לצאת מהמראה

אולי מחר אקנה עוד כרטיס טיסה, אולי עוד אשוב.