מדי פעם הייתי משליך אחריי
זיכרון או חפץ
שנצרתי בקנאות שנים
לעצמי
הייתי אז אומר אפשר
כמו שביל חצץ לבנבן ישיבני
לבית מכושף
עירום אני רץ
בקרחת יער מופזת, לוגם אויר דליל
ירוק חושב צמרות
שרק לפני רגע רציתי להיות קל,
קל כנוצה,
שמעולם לא היה חלקי עם ציפור -
פרפר מתנגש בי חזיתית, אני צעיר
וחסר נסיון
פניי במראה הגדולה כשל עובר אורח אפור,
בוודאי לא מישהו שהייתי
מוכן לתנות עמו אהבים במעלית
תקועה
קמט במצחי מתהווה לכדי שיר:
מה עוד נותר לכלוא ביקום מתפשט
לחלום עליו באין
גדר ובאין
שומר
לאן וממי יברח,
היש בזה מנהרה הבאה פנימה
| 