חלק 1

יש יותר מדי אנשים בעולם הזה. אני מתבונן בשמיים ותוהה לעצמי,
האם יש מישהו או משהו כלשהו אליו אני אוכל לפנות ולהתחנף
ובתמורה אני אקבל דבר אחד שאני כל כך רוצה?
אני רוצה להיות לבד!, אני צועק לשמיים השחורים ההם, בועט
באבן קטנה ולשבריר השניה חושב שזה אפשרי.

הריח הזה מוכר לי מאוד. אני משתעל ועיני מטשטשות ממסך של עשן.
החושך בחוץ גורר את הרגליים שלי לכר ענקי ושם אני זורק את עצמי
ומנמנם.
מגיע הבוקר. אני בטוח שאנשים לא מבינים כלום. שקט מעצבן מפריע
לי באזניים. לאחר שעה של חיפושים, או לפחות זה מה שחשבתי,
הגעתי למסקנה שאני לבד בעולם. אין איש מלבדי. בעודי משוטט
ברחוב, נתקלה עיני בפתק קטן וצהוב עליו היה כתוב המספר:
055-675447. של מי המספר הזה? ואולי זה סתם חישוב... או משהו
שנעשה ממש מזמן כשעוד היו פה אנשים? בהתחלה חשבתי שיהיה טוב
לבד. יהיה לי הכל, אני אוכל לעשות מה שבא לי... אבל בעצם ממש
משעמם, הכל חוזר על עצמו, וכמה פעמים אני כבר יכול לעשות את
אותו הסיבוב ברחוב הזה...? ולמה הוא נראה לי כל כך מוכר, מריח
כמו ריח של איזו נקבה.

חלק 2

מאושר מעצמי, אני מתחיל לחשוב על דברים נוספים שאז לא חשבתי
בכלל שאפשר לעשות כשאתה לבד בעולם. אני כבר לא צריך לדאוג
לפרנסה, או לאוכל. אני תמיד אוכל לשדוד את אחת החנויות, הן גם
ככה נטושות.. ואין מי שיעצור בעדי. מגיע הלילה, החלומות
נשארים.

והנה הגיע הילד לכיתה ד'. "מעניין אם אוכל לחיות לנצח...", הוא
תוהה לעצמו. מסמל בקיומו את המקום כולו. הו כמה מרגש.
"אולי לבנו לא יפסיק לפעום..." ואולי כן, זה מאוד מעניין. הוא
כל כך אוהב את עצמו, אחד המשפטים הכי חזקים שהוא כתב היה, "אני
כבר הבנתי שאינני רלוונטי". אבל מה שקשה להבין הוא, איך ילד
בכיתה ד' מדבר על שדיים של בחורה? ולמה שלא להביט לבחורה
בשדיים עד שמוצאים אחת כזאת? עכשיו אני מתחיל להיזכר... זה היה
במועדון, באתי אליה ואמרתי לה בקול סקסי וחושני, "אל תזייני לי
את המוח, את האחת בשבילי." מאז אנחנו יחד.

אני קם, שוב באותו מקום מוכר, לניחוח המוכר, לאוויר המוכר.
החיפושים נמשכים, ואין אף תוצאה. פתאום אני נזכר בלילה. פאעק,
איזה חלום הזוי. הולך מצד לצד עם ידיים בכיסים ואז אני מרגיש
את הפתק הצהוב ההוא. פותח כדי להיזכר ושוב רואה את המספר ההוא.
אני מחייג, ומנתק. אם מישהו יענה, אני אשתין מרוב פחד. אם לא
יענו לי, התקווה תעלם.

חלק 3

לא משנה לאן אנחנו מביטים, אנחנו לא רואים אף אחד. אנחנו
מתחילים לבכות בלי סיבה. לפתע הרגשה משונה מזדחלת בעורקינו.
הרגשה שמישהו צופה בנו, מישהו עקב אחרינו לאורך כל הדרך. אנחנו
מתחילים לרוץ. הוא רוצה לתפוס אותנו, אחד מאיתנו צועק, אבל
עושה הרושם שרק אחד מאיתנו שומע. אנחנו רצים בכל הכוח עד
שאנחנו מגיעים למקום קטן וחשוך, מתקפלים בתוך עצמינו בפינה,
נזכרים בפתק הצהוב.

צליל אחד... צליל שני... אנחנו כבר בטוחים שאף אחד לא יענה.
ואז...
"הלו?"
בהתרגשות עצומה קפצנו, הפלאפון התעופף וכשמיהרנו לאחוז בו שוב
ולדבר, גילינו שבעצם אין אף אחד בצד השני. התחלנו לפחד.

בלילות כבר היה לנו ממש קשה לישון. פחדנו שהוא יבוא ויעשה לנו
משהו רע או משהו ממש רע. אנחנו נשכבים על הגב, רועדים, כבר
שלוש לילות אנחנו לא מצליחים לישון. כל פעם העייפות גוברת
והצלילות עולה. אנחנו מחליטים להתקשר שוב. ואז מנתקים לפני
הצלצול הראשון, פוחדים לשמוע קול של בן-אדם. השארנו רק הודעה.

חלק 4

"או-או", אנחנו שומעים צליל שהגיע מהמחשב. מייד אנחנו קופצים
על העכבר וקוראים שיר קצר שנכתב שם. חשבנו שהדימיון המפותח
שלנו מדבר אלינו, הפיצול אישיות. אבל לא! מישהו ממש כמונו נמצא
בצד השני ומקליד תשובות.
טינופת: "אפשר לקבל תמונה?"
/משורר שולח אליכם קובץ ulykof.jpg
/טינופת ok
טינופת: "אתה לא קוף, אתה קופיף... :)"
משורר: "תודה, זכות כל אחד לחשוב איך שבא לו."
ואז זה היכה בנו, גילינו שאנחנו לא סתם פרנואידים, אתה באמת
קיים! אנחנו לא לבד! כל כך התרגשנו לגלות שאתה לא יציר הדימיון
שלנו! אבל, אבל... איפה אתה? מי אתה? מאיפה אתה? הרבה שאלות,
ולא כולן זכו לתשובה... user is now offline...

והנה עוד שיר... או סתם דבר אחר...
משורר: "בשורה התחתונה אני סתם בחור, סתם תמים. בלי נפלאות
ובלי קסמים רק מילה או שתיים וכמה חרוזים"
טינופת: "למה שלא תנסה סמים?"
אחרי מספר רב של שיכנועים, אחרי שהחלטנו לציין שאנחנו בחורה
נחמדה, אנחנו ואתה קבענו פגישה.

חלק 5

אני מתיישב על הספסל במקום שקבענו. מחכה ממש הרבה זמן, או
לפחות כך נדמה לי. אני רואה דמות מתיישבת מולי, זה כנראה אתה.
אני כל כך שמח להבין שגם במציאות אני לא לבד. כנראה לא התקרבת
כי חיכית לבחורה. ואז אני חושב לעצמי, אנחנו לבד, והגעת עד לפה
ומצאת אותי, ולא התרגשת מזה כמוני ולא באת להחליף איתי מילה על
זה שיש אפילו עוד בחורה שאמורה להגיע... (גילינו שאתה הומופוב
שחושב שכל בן שמתחיל לדבר איתך היה מת לזיין אותך... זה משעשע
אותנו, אולי נשלח את אלון שידבר איתך עד כמה בא לו על העכוז
שלך...) התקווה נעלמה.
אתה כל כך מטושטש עד שאתה נעלם לי בעיניים. אז כנראה אני בכל
זאת לבד כמו שחשבתי. איזה הזוי... אבל הטלפון עדיין נמצא, יש
אפילו אי מייל ואיי סי קיו... נתת לנו כל דרך אפשרית ליצור
איתך קשר...

חשבתי שיהיה נחמד אם אגלה מי אתה, אבל את מי זה מעניין על מה
אני מדבר...