אישה אחת הלכה לרופא משום שאיבדה את החיוך.
הרופא המלומד אמר לה, שאין מה לעשות כנגד מחלה מוזרה שכזו, אך
בכל זאת אמר שבניתוח פלסטי פשוט אפשר להפוך את החיוך  לתמידי.
אבל האישה, גם עם השפתיים למעלה, לא הרגישה שהיא מחייכת.
אז הרופא המלומד אמר לה שלא נורא, גם הוא לא מחייך הרבה,
להפך-בשביל לחיות בצורה מסודרת, עדיף להיות רציניים.
הוא רשם לה אספירין וביקש ממנה לשכב במשך שבוע, ולא להתרגש
יותר מידי.
האישה לא הבינה אותו וגם לא כל כך האמינה, כי עד שאבד לה החיוך
היא לא חלתה מעולם וגם לא נזקקה לאספירין, אבל היא החליטה לצאת
מבלי לומר דבר.
האישה שוטטה בחוץ. היה זה יום אביבי למדי, האנשים טיילו ופטפטו
בנינוחות. אבל האישה לא הרגישה נינוחה כלל, אלא מדוכדכת. היא
פסעה בצעדים קשים ומהירים על המדרכה, כאשר פתאום שמעה קול
מצפצף בין מרצפות האבן. האישה עצרה, לפתע שוב נשמע צחוק
צפצפני:"תיזהרי, גברת, כמעט ושלחת אותי באנייה לשמיים!"
"סליחה... לא שמתי לב..." מלמלה נדהמת האישה והביטה על החרק
הצחקקן.
"לא נורא", אמר הג'וק, "אבל מדוע את כל כך עצבנית? חייכי
קצת..." לאישה לא היה כל מצב רוח לחייך, התחשק לה לצעוק על
הג'וק ולספר לו איך הכל הלך לה רע היום ועל השטויות שאמר לה
הרופא, אבל... כל מה שיצא מפיה היה מן צחקוק קטן, ואחריו עוד
אחד ועוד אחד... האישה נתיישבה באמצע הרחוב וצחקה על כל העולם!
כל האנשים ברחוק החלו לגחך, ולחייך. והאישה- גועה בצחוק גדול!

רק הרופא, ששכלו לא הגיע אף פעם לרמת שכלו של ג'וק ממרצפות
הרחוב, הביט מחלון משרדו וחשב, איך האנשים האלו עכשיו מתרגשים,
ונלחצים, ואחר כך הם יבואו אליו, כדי שירשום להם אספירין.