המורה הזקן שלי לציור, מזל שפגשתיו. פגשתי אותו דרך ידידה
שהכירתהו בנסיבות משפחתיות. אך בעצם, אין זה חשוב כיצד, העיקר
שעלינו על אותה הדרך.
קודם הייתי מצייר הרבה. לא כמו עכשיו, שהציור נעשה חלק עיקרי
יותר מחיי, אבל הייתי מצייר הרבה, מנסה לעשות ציורים מציאותיים
ככל האפשר, ואח"כ להלביש עליהם את המטאפורות שלי. בתחילה הייתה
זו התלהבות שגרפה את כל מעיי, ומן המערבולת שנוצרה נטפו צבעים
אל דפים לבנים בלתי מסודרים שנמצאו בחדרי ביתי. לאחר מכן נעשה
הציור שלי למושג: "אני מצייר". נעשיתי מבקר קבוע בחנות
האומנות, קניתי לי כן ציור והתחלתי להעתיק תמונות. בעיקר של
נשים. גוף האישה תמיד נראה לי כנושא שברור מאליו כי צריך
לציירו - הרי זהו הנוף הנהדר ביותר, מכיל בתוכו אדמות נפלאות
ואגמים קסומים, ריגושים עצומים אשר כמותם אין עוד.

ולצייר אותך זה כמו לגעת בך, כמעט. לחדור לתוכך בעדינות אשר יד
אדם אינה מגעת אליה. לא בהתחלה.

בשלב מסוים הגעתי למבוי סתום מבחינת איכות הציור. אני דורש
הרבה מעצמי ולא הגעתי למקומות בהם רציתי להיות. לכן התחלתי
לחפש, עד שיזיזה זו שלי סיפרה לי על אותו מורה מבוגר, הגר
בעיירה המרוחקת כשעה וחצי מביתי. "רוח נעורים מפעמת בזקנו", עם
הגדרה זו נסעתי לבית הקטן שבעמק ההבטחה.

הגעתי לשם. דפקתי על הדלת בהיסוס, אחר כך מעט יותר בחזקה.
צעדים כבדים ושקטים נשמעו מעברה השני. דלת העץ הגדולה נפתחה
בחריקה. הכל נראה לי מושלם, כמו באגדות, אבל עדיין לא הייתי
בטוח. בדרך כלל אני די ביקורתי לגבי אנשים. בייחוד כאלה
האמורים לבקר את עבודתי.
מבעד לדלת נגלה סבה של היידי בת ההרים. לבוש בסוודר בז' ארוך,
מכנסיים ביתיים חומים ונעליים שחורות, נראה הוא ממש כמו הסב
מהסיפור. רק בהבדל אחד, שפניו נראו רכות יותר, חמימות.
הצגתי את עצמי והזכרתי את ידידתי ששוחחה עמו בטלפון. הוא נזכר
בחיוך והזמין אותי: "בוא היכנס, אל תעמוד בחוץ בקור הזה".
נכנסתי לבית שכולו אמר חמימות ורצון להכניס אורחים לקורתו:
הצבעים הצהובים חומים של הקירות, מסגרות התמונות העבות שעוטפות
את רנואר, ואן גוך, נולדה, מודליאני ואף מירו. השטיחים היו
צבועים בורדו ואגרטלי פרחים סיניים מפוזרים היו ברחבי הבית.
שמעתי נקישות סוליה מכיוון חדר שדלתו פתוחה הייתה למחצה, נראה
היה כי זהו סוג כלשהו של משרד.
"שלום!" אישה חייכנית פסעה מתוך החדר. גילה המבוגר ניכר בה, אך
נשתמרו בה מן נעורים שנטעו בי את ההרגשה כי מביט אני בבחורה בת
גילי. תרמו לכך במיוחד עיניה החומות הגדולות. "שמי עליזה",
הציגה את עצמה בעת שהמורה לוקח מידיי את מזוודת הציורים שלי
בעדינות, עוד לפני שהספקתי לתת בהם הקדמות. אשתו חייכה אליי:
"תרצה לשתות? קפה, תה, קולה קרה?" "לא, לא תודה." עניתי
במהירות, ואז חייכתי. ההלם עבר.

למורי יש עיניים כחולות בגודל בינוני. הן שוטטו בדייקנות על
גבי ציורי המתביישים, הדלים, לא החמיצו אף פרט. "בוא תשב,
תרגיש בנוח", הציעה האישה. "תודה, אבל כך נוח לי יותר." רציתי
לעמוד לידו ולבחון את הבעות פניו - על אף שבינתיים לא נראו
כאלה...מורי הרים את עיניו לאהובת...לאשתו. מבט אוהב היה זה,
וכאילו אמר משפט שלם. ידוע מראש. היא חייכה בביישנות, כמו כבשה
קטנה שנתפסה בקלקלתה בורחת מן העדר. "טוב, אחזור לעבודתי. נעים
להכיר אותך, צייר צעיר".
"אה... אני עדיין לא צייר..." הצטנעתי. "לפי הזמן שהוא מביט
בהן, אתה תהיה." ובאומרה זאת, פנתה ונעלמה מאחורי דלת המשרד.
שוב הרים מורי את מבטו אחריה, ולעולם לא אוכל לשכוח את עוצמת
המבט הזה  - כאילו הייתה בפנים, שמיים באישוניו הכחולים.
"מה ברצונך ללמוד?" שאל פתאום, מתיישב על כורסא צבועה ורוד
-סגלגל.
"ובכן... אני רוצה לדעת... טכניקות. זאת אומרת, אני מצייר
ונהנה מכך, אבל אף פעם לא מצליח להעביר בדיוק את מה שברצוני
ליצור. ובנוסף זה מייאש, לעבוד כל כך הרבה."
הוא הביט בעיניי. הלוואי והייתי מבין את מבטיו הסוקרים. אשתו
נתנה לי הרגשה טובה הרבה יותר. לפתע פיללתי שתחזור ותצא
מהמשרד. "מייאש לעבוד הרבה?" זה מה שבחר לשאול. אני שונא כאשר
מעוותים את מלותיי. "לא לעבוד הרבה, אבל להעתיק שוב ושוב את
אותו הציור, את אותם הקווים והצבעים, זה מוציא מהציור כל רגש
אשר היה טמון ברעיון מלכתחילה". אני לא אוהב את השאלות הללו.
באתי ללמוד. מה, זה לא ברור? והוא, מחייך.
"תשובה יפה". הוא באמת התכוון לכך. "וכבר יודע אתה אילו
טכניקות ברצונך ללמוד?"
"ובכן... למשל... לא ראית לפי הציורים, מה אני צריך?" הוא
המשיך לחייך: "ראיתי בדיוק את מה שאתה צריך, אבל אי אפשר לקרוא
לכך בשם." דבריו היו סתומים ותהיתי האם סתם פלספן זה או שמא
קיים דבר מה מסקרן בדבריו. הייתה לי רק תגובה אחת למשפט הזה,
ונראה היה כי הוא מחכה לדבריי, לא ממשיך עד שלא אראה השתתפות.
"אני לא מבין. מדוע אי אפשר לקרוא לטכניקה בשמה?" הוא הנהן
בראשו.
"אתה צודק, ראיתי את הכל בציורים שלך, אך אין זו דווקא הטכניקה
שחסרה לך על מנת שתשיג את דמיונך" - הרמתי גבות - "כמובן שיש
גם טכניקות וקווים לשפר, אך אין זה העיקר! יש לעבוד יותר על
הרגש - אתה מגביל את עצמך בהיצמדך לקווים ודרכים מסוימות ולא
נותן לדמיונך לשלוט בציור. הציורים שלך מכילים רעיונות נהדרים
(חייכתי מבלי משים, אף על פי שעדיין לא הבנתי אותו), אבל רק
צייר מיומן יכול להבחין בכך, להבין. אתה מכניס רק את תמצית
הרעיון וישר עובר לעבוד על המראה החיצוני - קודם משלימים את
המראה הפנימי, אינך חושב?"
פתאום שמחתי שבחרתי בו, שהגעתי.

לא היו אלה שיעורים משעממים, כאלו שאתה יודע כי צריך לעבור
בדרך אל המרגש, אל "הדבר האמיתי". להפך, כל שיעור, כל נושא,
היה לו משהו ממני - למדתי את הרכות של רנואר, את החופש
הסוריאליסטי, הקווים של ואן גוך, שימוש הצבעים של מאטיס - והכל
בליטוש משלי, שאף אחד אחר מלבדי לא יכול היה להשיג. המורה שלי
ליווה אותי, אתגר אותי ואף עשה יותר מכך: במקום שאצייר כל הזמן
נשים, הוא הראה לי עניין בכל דבר קיים. "אתה נמשך לגוף האישה
וצודק הנך - זוהי יצירת האל הגדולה. אך גוף מושך, קסום, יכול
להסתתר גם בכד עגלגל, באוושת העשב, בציפור העפה בשחקים. הרבה
יותר כיף ומעניין הוא לצייר את האישה המסתורית מאחורי ובינות
לצבעים, לקווים השונים, במקומות ואובייקטים הנראים פשוטים
בתחילה, אך מבלי לשים לב מושכים את העין, עד שמבינים אנחנו
לבסוף את פתרון החידה: מה רצית לצייר, היכן רצית לשים אותנו,
הצופים."

הוקסמתי מהשקפתו האומנותית והופתעתי לגלות כי זה קיים בי. אותו
"זה" מסוים אשר משך אותי לדפים מלכתחילה. כך התקדמתי. מאוחר
יותר ראיתי ציורים שלו, של מורי היקר. לפתע ראיתי את אהבת חייו
מגיחה, והבנתי מהו זה. זה אשר אותו אני מחפש...

יום אחד הגעתי אליו מוקדם מן הרגיל. האמת שמעולם לא דמיינתי
אותו יצא מן הבית, ומכיוון שתמיד שמח הוא לנוכחותי, לא היססתי
להגיע אותה השעה, כאשר אירעה ההזדמנות. היה זה יום אביבי
ומבטיח, הכל נראה לי טוב, אפילו הצמחים נראו שמחים. דפקתי על
דלת העץ המוכרת. עליזה פתחה אותה. היא שמחה שהגעתי. "יוסף
עדיין איננו, יצא. אך יחזור בטרם תגיע השמש למרכז השמיים.
בקרוב. בינתיים יכול אתה לארח לי לחברה!"
"אשמח לעשות זאת." עניתי, מגחך בחיבה לשמע דרך הביטוי המיוחדת
שלה.
"היית פעם במשרד שלי?" שאלה. "לא, למעשה אין אני יודע אף לשם
מה הוא משמש." באמת עניין אותי הנושא, אך מעולם לא הרהבתי עוז
לשאול.
"בוא," הזמינה אותי. "ראה מהי האמנות שלי." נכנסנו למשרד,
שנראה ככל משרד רגיל. הרבה תיקיות אפורות וירוקות, שולחן כתיבה
גדול. מסתבר שהגברת עליזה עוסקת בשני דברים. האחד, כותבת
ביבליוגרפיות של כל מיני אנשים מעניינים, אף קראתי אחד מספריה.
עיסוקה השני טמון בניהול משרד סוציאלי העוזר לילדים מרי גורל
להשתקם ולהתחיל בחיים חדשים. לפתע נראו לי מורי ואשתו כאחת
מאותן האגדות. אנשים שחייהם מושלמים והם מפזרים אורם על
האחרים. גם עליי... לפתע שמתי לב לתמונה בגווני אפור אשר תלויה
הייתה מעל שולחן הכתיבה והחלון, קרוב לתקרה. נראה לי כי גברת
עליזה השתתקה כשהבחינה בכיוון מבטי, אך אינני יודע לבטח -
באותו רגע לא משנה היה אם תדבר או תשתוק. מוגנטתי. אם חיפש
מורי הזקן ללמד אותי משהו מלבד מרוצי חסר הביטחון אחר
ה"טכניקה" - הרי כל שיעוריו בתמונה זו חיים היו. לו גם רציתי
בכך, לא הייתה לי האפשרות להסיט את המבט.

קווים רבים מספור, מיליוני קווים קטנים במאות גוונים שונים,
כיוונים שונים. צללים קטנטנים המתעתעים בעין. יכול היה זה
להיות עשב, יכולה הייתה זו להיות כנף ציפור ענקית בטלטלת הרוח
- כל דבר רגיל ובנאלי - אך התמונה לא הרפתה, לא נתנה לך לפטור
אותה בתירוץ שזהו ציור נוף ותו לא. הציור השהה אותי עומד
במקומי, נטוע למרצפות המשרד, עד שראיתי אותה. ראיתיה בינות
לקווים.

גברת עליזה סיפרה כי התמונה צוירה כאשר היו הם שניהם בשנות ה -
20 לחייהם. הכירו בנסיעה חלומית ברכבת. בתחילה היא פחדה מעט
להתקשר אתו, היה יוסף בחור מוזר מעט, בהשוואה לרוח הבחורים
אותה תקופה. הם נסעו בדרך לחיפה ואיכשהו התפתחה השיחה. יוסף
החל מצייר בדרך סקיצות של נוף, והיא התעניינה כיצד לא מקשה
הנסיעה על ידו היציבה. הוא הראה לה את הטכניקה שלו והיא התפעלה
מסגנון וחדות הציור. הוא אמר "תודה" בנימוס, אך ללא חיוך.
"אולי הוא מאותם העושים עצמם גאונים מצטנעים?" חשבה ואף אמרה
לו זאת. הוא צחק. "אני אוהב את זה שאת אומרת בדיוק מה שבלבך או
בראשך, אבל הפעם את טועה. את מבינה, בציורים שלי אין מהרגש. רק
מהדרך, ה... איך אומרים את זה? טכניקה? אני מחפש את האהבה
בדברים, אך אינני מוצא."
"זה בגלל שאין לך אדם שיעורר בך השראה." קבעה פתאום, והפתיעה
את עצמה. מה יודעת היא על האנשים בחייו? ועל ציור בכלל? אבל
הוא, הביט בה כמו גילתה לו הארה, ואולי זה באמת מה שקרה. "את
צודקת, בהחלט. יום אחד אמצא את אותו האדם. אותה האהבה."
וזה היה היום.

היא נתנה לו כתובת מסוימת בה ניתן להשתמש על מנת לכתוב מכתבים.
הם החליפו דפים ומילים ללא סוף, ולא היה יום שלא כלל מכתב,
לעיתים שניים. דיברו על טבע, מוסיקה וציור. דיברו על חלומותיהם
ועל דברים שביומיום. לעיתים הייתה מקניטה אותו, סונטת בו על כל
מיני תכונות אנוכיות לכאורה שהפגין. והוא למד להעריץ אותה.
לאחר כחודשיים נסתיימו לימודיהם. אותה תקופה כבר החלו להיפגש
לפעמים. בשבתות ואף בימי חול כאשר התפנה זמן. היו מטיילים מעט
בחוץ. דווקא פגישותיהם אלו חסרו את המילים. השיחה ריקה הייתה
ורב התקשורת התקיימה דרך העיניים והידיים האחוזות.

לאחר סיום הלימודים, עברה עליזה לגור בחיפה, עד אז גרה במושב.
עברה לגור עם בת דודתה והם החלו נפגשים יותר. אז גם התנשקו,
ובפגישה השלישית ה"רשמית", אהבו. בחוץ, לחום השמש ומגע העשבים.
אז גם צייר אותה. עם כל רגשותיו עוטפים, עוברים ויוצאים ממנה.
היא נתנה לו את מתת הציור, הוא נתן לה את כולו והיא הסכימה,
לקחה ונכנסה לחיקו. מאז היו לאחד.

שמתי לב פתאום, שבאישוני הבחורה שבציור, מצויירת צלליתו של גבר
צעיר. הפניתי את עיניי הלחות לעליזה, והיא חייכה באושר.

ואז ראיתיך בפעם הראשונה בעיני רוחי, כמו שאת באמת. כמו שניסית
להסביר לי. ראיתי אותך מבעד לראי געגועיי אלייך וידעתי: אם
היית כאן, היית מבינה. בבית לקחתי תמונות שלך, הגדלתי ולמדתי
את תוויך יותר מהזיכרון - ציירתי רישום אחר רישום, אך עדיין לא
הייתה זו את, רק מזכרת. ומשסוף סוף הצלחתי לרשום קווים מנשמתך
בציור, מעינייך, שלחתי לכתובתך. את דרך המכתבים אף פעם לא
ניסינו. שלחתי ציוריי בצירוף סיפור זה. האם תתקשרי? מי יודע.
הלוואי, אבל אולי תעדיפי שלא. רק תדעי שבלעדייך לא הייתי מבין
את תמונת האהבה בבית המורה הזקן לציור. נתת לי את המתנה
האמיתית, ואני, כולי, מחכה לך כאן.