כל חיי רציתי לקנות בובה מתנפחת. בפעם הראשונה ראיתי אחת כזו
בטלוויזיה, כשהייתי קטן. הם היו בחדר מגורים די עכור בצבעיו,
גבר שנראה צעיר במעט מאבי הושיב בובה ענקית בצבע ניילון חיוור,
בעלת שיער בלונדיני מצויר, עיניים כחולות גדולות אליפטיות
וחיוך רחב, על הכורסא. הוא ניסה להושיב אותה בכל מיני תנוחות
אבל היא לא הפסיקה להתיישר וליפול, עד שהחליט להוציא קמצוץ
מהאוויר שבה, כך שיכלה להתקפל לישיבה בנינוחות. האיש חייך
והתקרב אל הבובה ואז...ואז...אה, אני לא יודע מה קרה, כי אימא
שלי בדיוק הגיעה, הסתכלה על תמונת המרקע של הערוץ הגרמני, פלטה
זעקת שבר מוזרה (הפעם היחידה ששמעתי שוב את הזעקה הזו הייתה
בגיל מאוחר יותר, כשמצאה ירחון פורנו אשר השארתי בטעות
בשירותים) וסגרה את הטלוויזיה. הדבר הבא שקרה הוא שהולכתי בעל
כורחי לחדרי, תוך צעקות בלתי מוסברות ועל ידי משיכה כואבת
באוזן אשר השאירה שם אדמומיות חמה למספר ימים נוספים.

אני חושב שכאשר לא מספקים סקרנות של ילד כאשר משהו חדש נגלה
בפניו, ואדרבא עוד אוסרים עליו לחזות באותו עניין, מוחו רושם
לו שעוד יבוא היום ויצטרך לתת תשובה לסקרנותו.

אם כך, במהלך השנים עוד חשבתי על העניין הזה אך בעיקר כבדיחה
סודית שחלקתי עם עצמי. בבית הספר תמיד צחקו על אלו שעדיין לא
הצליחו לשדל מי מבנות המין השני להוות מקור פורקן לתאוות הבוסר
ובעיקר ההרגשה ש"כולם כבר עשו את זה חוץ ממני". קראו להם
משפטים כמו "אתה לא צריך לשלם הרבה בשביל סקס, רק לקנות בובה
מתנפחת", או "מה שלום הבובה שלך? רוצה להביא אותה לנשף
הסיום?". היו מנפחים מולם שקיות ניילון בתור רמיזה. רק היום
אני מבין שאינני היחיד שהצליח לעטות הילה של אחד "מנוסה",
ש"הצליח", אלא רוב רובם של חבריי המלגלגים היה כזה.

ככה שהתבגרתי ובסופו של דבר עברתי חוויות מיניות נורמאליות ואף
בבוא הזמן רגשיות. כמובן שמעולם, גם כאשר חלקתי עם בנות זוגי
סודות עמוקים באשר לפנטזיות מודחקות שלנו, אפילו לא עלה בדעתי
להזכיר את רעיון הבובה. אני חושב שזה אפילו לא היה בתודעה שלי,
שכחתי מהעניין הזה לגמרי.

חורף אחד, ואני בשנות העשרים המאוד מאוחרות שלי, נסעתי לטיול
בן כמה ימים בהולנד. רציתי  לנקות את הראש מהעבודה ולשכוח קצת
מהחברה שהחליטה לנתק את חוט היחסים הבעייתיים שלנו כחודש לפני.
נסעתי עם חבר טוב ובהחלט השתוללנו-היינו במלון חמישה כוכבים,
בילינו בבריכה ובג'קוזי, גמרנו שלוש פעמים את בר המשקאות
ובהחלט חיזקנו את הדעה ה"חיובית" בנוגע לנוסע הישראלי המופרע.
בשני הלילות ששהינו יחד יצאנו לפאב ולמועדון ואת אחד מהם גם
סיימנו בדירתן של שתי אמריקאיות נופשות ושיכורות כמונו. מי
שהמציא את הביטוי "שיכרון חושים" בוודאי עשה מה שאנחנו עשינו
אותם שני ימים ושני לילות.
ביום השלישי הייתה הטיסה הביתה, אולם אני דחיתי אותה. החבר שלי
חזר הביתה, לעבודה ואילו לי נותר עוד יום חופשי והחלטתי לתת
לעצמי גם קצת מן החופש השקט, הרגוע, לפני שאני חוזר להמולת
השגרה והאנשים בבית.
בתשע וחצי בבוקר העיר אותי שירות הקימה במלון. במעורער זכרתי
שהסיבה שביקשתי קימה מוקדמת הייתה בשביל לאכול פעם אחת את
ארוחת הבוקר עליה שילמתי ועל מנת למצות את היום. הלום ראש עוד
מאלכוהול גררתי את עצמי אל חדר האמבטיה. בעודי מצחצח שיניים
בדקתי את הזיפים הרבים שנצטברו בלחיי ביומיים האחרונים, עיניי
הפקוחות למחצה שוטטו על פני המראה העגולה. כמו ממבט מבחוץ,
סקרתי את העלם הפוחז שעמד מולי, שטוף השפעת הנג- אובר,
השתוללות בלתי מרוסנת וצורך מיידי וחסר תקדים במקלחת קרה, וזה
הצחיק אותי. ככה אמור להיראות בן אדם מבוגר? בעל תואר שני
ועבודה מכובדת? כנראה שכן. איזה כיף.
ירדתי למטה ושתיתי קפה הפוך. לאחר מכן נכנסתי לסלון האינטרנט
שבמלון וקראתי מה נשתנה בארצנו היפה. שום דבר, בעצם. השארתי
הודעה לאימא שלי שאני בחיים ויצאתי לטייל.

לאחר ארוחת צהריים במזנון קטן וחמוד, פניתי לשוטט בסמטאות
אמסטרדם. בכל טיול שלי בעיר חדשה אני מקפיד להקדיש לפחות מספר
שעות ל"הליכה לאיבוד". בצורה זו לא משתמר אצלי זיכרון עמום של
המקומות המתויירים לעייפה אלא זיכרון מרגש של גילוי עצמי חדש
של המקום. אני חושב שאולי, אם הייתי נולד מאה או מאתיים שנה
מוקדם יותר הייתי נעשה מגלה ארצות. מעניין אם היה לי האומץ.
הלכתי והלכתי כשלוש שעות וחצי, עד שנעשיתי כל כך צמא. אבל
השכונה שבה הייתי הייתה מקום מגורים ולא נראתה בסביבה אף חנות
מכולת. התחלתי לחפש כשלפתע ראיתי שלוש חנויות קטנות. האחת
נראתה בבירור כחנות משקאות צנועה, השנייה אטליז
והשלישית...כנראה חנות של תופרת או משהו בסגנון, כי מוצגת
הייתה בחלון איזושהי בובה לבושה בחשפנות.
נכנסתי לחנות המשקאות וקניתי ספרייט. ניגבתי את הזיעה מעל מצחי
ופניתי ללכת באיטיות, כאשר משהו משך את עיניי באותה חנות
תפירה..כמובן. לא הייתה זו חנות לתיקון בגדים ישנים אלא מין
בית ממכר זעיר לאביזרי מין. כאן, באמצע שכונה שקטה באמסטרדם!
מה שמשך את עיניי היו האביזרים: פרטי לבוש באדום, שחור,
ביריות, חזיות, אפילו שוט! והכל, נדף ממנו ריח של פעם. אביזרי
המין של שנות השלושים, אשר אז היה כל נושא הסקס מרגש ובלתי
מוכר הרבה יותר מהיום. נכנסתי לחנות, שם ישבה אישה מבוגרת,
בהירת שיער ונעימת הליכות, שעשן סיגריה (האם הייתה זו אכן
סיגריה פשוטה? הריח אמר לי שלא) עירפל את מראה פניה.
"How do you do?" שאלתי, בעודי בוחן את עשרות הפריטים המונחים
על המדפים, כאילו מחכים לאיזה מועדון בסגנון צרפתי שיעורר אותם
שוב לצליליו.
"Very good, thank you. Looking for anything special, are
you?" , שאלה במבט די מגחך.
"Actually no, I'm..." אז נחו עיניי על אותה בובה בחלון
הראווה, עטופה בצעיף משי סגול, גבה המכוסה אבק מופנה אליי
בהתרסה. אני לא יודע מה חשבתי באותו הרגע, אך מייד שאלתיה: "do
you have any of those?"
"What, Muppets?"  
"Well...yeah. One of those."
"Sure I have. The box is over there, choose one. It's 15
euros."
וכך קניתי את הבובה המתנפחת שלי.
באותו הערב הגעתי למלון די סחוט מעייפות. נשכבתי על המיטה
הרחבה ושקעתי בשינה, אך משום מה לא הצלחתי להאריכה מעבר לחצי
השעה. הייתה זו בדיוק חצי השעה של שקיעת השמש, וכשפקחתי את
עיניי ניסיתי חצי דקה להבין היכן אני ואיזה זמן הוא זה של
הלילה. ניסיתי לחשוב האם ברצוני לצאת לשתות, לאכול...אך שום
דבר לא קסם לי, הייתי די ממוטט מהימים האחרונים. השתרעתי
בזרועות ורגליים פרושות לרווחה על המצעים, ונתתי לעיניי לשוטט
בחדר. אז, נפלו עיניי על תיקי ובאותו הרגע נזכרתי מה יש שם,
בפנים. בהתחלה צחקתי במבוכה.
"משוגע שכמוך, מה חשבת לעצמך?"
"אסור לספר על זה לאף אחד."   "סוד כמוס מאוד."
אבל למה?
למה קניתי? בוודאי הייתה לי מטרה מסוימת, סיבה טובה. מה היה
הדחף הזה? אני בודד? אולי. לא יותר מידי. יש לי המון חברים,
עבודה מספקת בהחלט. העניין הזה עם החברה בהחלט מציק לי אבל
אפשר לעבור הלאה, כבר חוויתי את זה.
ואולי...סתם? פנטזיה?
קמתי מהמיטה.פתחתי את תיקי והוצאתי אותה. מקופלת באריזת ניילון
שעליה מודפסות המילים "Dutch girl". פתחתי בזהירות את הניילון,
על מנת שלא לפגוע בה. מצאתי את החור הקטן שלה והתחלתי לנפח.
עוד ועוד ועוד...ועוד ועוד...כמה אוויר הכנסתי עד שהתחילה
להתמלא. בהתחלה נראתה מעט אנורקטית, רפויה ואני הכנסתי עוד
ועוד חמצן לגופה החיוור. לבסוף, התגלתה מולי.
העמדתי אותה נשענת על השולחן, אור הירח נשפך ומתפזר על גופה
המנופח. הבטתי בשערה החום המצויר, שגלש עד לכתפיה. עיניה
הירוקות הגדולות, פיה האדום, מתוח בחיוך אינסופי. הרגשתי רעד
קל בגופי.

האיש בטלוויזיה חייך והתקרב אל הבובה. הוא אחז בידה והביט
בעיניה. היא חייכה אליו בתשובה. הוא אמר לה כמה מילים בגרמנית,
נראה היה שהיא מבינה. הוא חיבק את חמוקיה והושיב אותה על
ברכיו. אף אחד אחר לא היה שם, לא הצלמים, לא הבימאי, לא המפיק
ולא עוזרי הבמה. רק הוא והיא.


"אני אוהב אותך...כמו שאני אוהב אותי.
ואם תראי לי את שלך... אני אראה לך את שלי...
העולם הזה מלא באנשים
שלא יודעים דבר, מלבד עצמם...
...
..
."