כל זיכרונותיי שזורים בשלך, יונתן. פנייך סמוקות לחיים, עינייך
כחולות גדולות ושיערך בצבע חול. אהבנו לרוץ בסנדלים חומות
בפרדס שמאחורי הבית של סבתא שלך, אהבתי את קול צעדייך על העשב
היבש ואת ריח התפוזים שדבק בך לאחר שקילפת תפוז והמיץ טפטף על
חולצתך הדהויה והותיר את ידייך דביקות. בקיץ אהבנו לשבת בנקודה
בה הפרדס נשק לדשא שהקפיד דודך לכסח מידי שבוע, דודך התקין שם
נדנדה, ואני הייתי יושבת, רגליי לא נוגעות באדמה, ואתה שוכב על
גבך, ידייך שלובות מאחוריי עורפך, מכווץ עינייך מפני השמש
וצוחק בקולי קולות, אולי כדי שסבתא רחל תוכל לשמוע שאתה שמח
ובריא, ולא צריך לאכול בכוח מרק עוף עם גזר ועוף מכובס בכל
ארוחה, כי זה טוב לבריאות ולגדילה. בדרך חזרה מבית ספר היית
קונה במכולת ארטיק-קרח-ענבים, זה היה צובע לך את הלשון בכחול
וסבתא רחל הייתה נבהלת כל פעם מחדש. ואיך אהבנו להפעיל את
הממטרות ולרוץ יחפים, ואז אבא היה צועק שגם ככה אין כמעט מים
בכינרת. ולפעמים היינו מתכופפים תחת החלון מחוץ לחדר של נילי
ומציצים לה כשהייתה מתנשקת עם איזה בחור, אתה היית אומר שזה
"איכס" אבל אני לא חשבתי כמוך בכלל. כשתגדל, תהיה צנחן כמו
שדוד שלך אלי היה בצבא, היית אומר לי בגאווה ממקומך על הדשא
למרגלות הנדנדה או בלשון כחולה בדרך מבית-ספר. אבל סבתא רחל
הייתה אומרת שבעזרת השם כשנגדל לא נצטרך להתגייס. ובגשם היינו
יושבים עם סבתא רחל ליד התנור שהביא לה דוד אלי. היא אף פעם לא
הצליחה להדליק אותו כי היו יותר מידי כפתורים וכל ערב הייתה
רוטנת מחדש למה לא הביא לה תנור רגיל. היא הייתה מכינה דייסת
קוואקר חמה ומספרת סיפורים על דוד אלי ועל אבא שלך שהיה ילד
פלא, וכל כך יפה שכל האנשים היו עוצרים אותה ברחוב כדי לצבוט
את לחייו הסמוקות. לפעמים היינו מסתגרים בחדר שלי ומעמידים
פנים שיש סערה בחוץ ושהבית מתעופף כמו בסיפור של הקוסם מארץ
עוץ, אבל תמיד היית ממהר הביתה כדי להדליק לסבתא רחל את התנור
לפני שהבית הספיק לנחות.

"יונתן" היא הייתה קוראת לך מהחלון במטבח "לא עשית שיעורים,
תלבש משהו שלא תתקרר, בוא תנגן קצת בפסנתר כמו אבא שלך, איזה
ילד פלא הוא היה". וכמה מצחיק נשמע היה שמך בפיה, ואמרת שמרחוק
זה נשמע כמעט כמו "קניידלעך" או "צ'יפקלעך" או כל דבר אחר
שאפשר לשים במרק של סבתות. כשרק הגעת לסבתא רחל ושיער החול שלך
הסתיר לך את המצח, ועדיין לא אכלת תפוזים וארטיק-קרח-ענבים
ורצת בסנדלים חומות בפרדס, כשאבא שלך עזב לעשות כסף גדול
בניו-יורק, אז אמרת לי שמיקה זה דווקא שם יפה, כמו שם של לוחמת
יפנית. ואני כל כך שמחתי שאם לא הייתי מתביישת הייתי וודאי
מכסה את כל פנייך הקטנות בנשיקות. גם בנושא השם שלי הם
התווכחו. אמרת לי שאם אמא שלך לא הייתה בשמים ואבא שלך לא היה
נוסע לעשות כסף גדול בניו-יורק, אז בטח גם הם היו רבים כל
הזמן, כי ככה זה כשנשואים. אני העדפתי לחשוב שזה לא נכון אם
אוהבים באמת כמו כל הבחורים שמתנשקים עם נילי בחדרה הסגור. אבל
לא אמרתי לך כי היית צעיר מידי כדי לדעת מה זו אהבה. אבא אהב
להיות צודק, ואמא אהבה לשתוק. אבא רצה שם ישראלי, שם של אהבה
למדינה עלייה נלחמנו, ואמא רצתה שם שנשמע טוב בכל השפות אם
המצב בארץ יחמיר ונאלץ לעזוב. "לא עוזבים מדינה כי קשה" היה
מסנן אבא בכעס כל פעם שהייתה אמא מזילה דמעות בחדשות. בסוף הם
התפשרו על מיקה, שזה לא זה ולא זה. קצת דומה למיקי מאוס
ולמיכאל, שהיה מפקד של אבא בשריון. לפעמים קינאתי בנילי כי אבא
בחר לה את השם, אבל אתה אמרת לי שאין לי מה לקנא כי אבא ונילי
לא מפסיקים לריב וכי מיקה הרבה יותר מתאים לי.
לפני שהגעת לסבתא רחל, ושיער החול שלך הסתיר לך את המצח, ולפני
שאמרת לי שמיקה זה שם של לוחמת יפנית, לא רצתי בסנדלים חומות
בפרדס. לא היו לי חברים לרוץ איתם, כי כולם חשבו שאני בכיינית,
ונילי כבר הייתה גדולה מידי בשביל זה והעדיפה שגד, הבן של
השכנים, ירכיב אותה באופניים הירוקות שלו או שאסי, שעוזר לאבא
שלו במכולת, יגניב לה סוכרייה על מקל בטעם תות ובתמורה היא
תנשק אותו בלחי. ואז הגעת, ואמא אחזה בידי ולקחה אותי לבית
הזקן של רחל השכנה, שהייתה לה החצר הכי יפה במושב והפרדס עם
הכי הרבה תפוזים וקלמנטינות כי הבן שלה אלי היה בא כמעט כל יום
ועובד בגופייה לבנה, גם בגשם, בלי שאף אחד ביקש. ואני הסתתרתי
מאחורי השמלה הפרחונית של אמא, וסבתא רחל הציעה לי שוקולדים
בקערת קריסטל, אבל לא רציתי כי היה בבית ריח ישן וחשבתי
שהשוקולדים הם בטח בני חמישים לפחות. ואתה נעלת סנדלים חומות
חדשות שקנו לכל הילדים בכיתה, וגם לי אמא קנתה, אפילו שלא
אהבתי שרואים לי את האצבעות ברגליים. והיית רזה, ולחייך
סמוקות, והיה לך קמט קטן בין הגבות כמו שהיה לאבא כשצעק על אמא
ש"לא עוזבים מדינה כי קשה" או שלא תשטוף את הסטודיו שלו דווקא
כשהוא מצייר. אבל לא נראית כמו שתיארתי לעצמי כשאמא סיפרה לי
על אמא שלך המסכנה שנהרגה לפני שנה בתאונת דרכים כי הנהגים של
היום נוהגים כמו משוגעים ובאירופה זה בטח לא ככה, ועל אבא שלך
שעשה בצדק כשנסע לניו-יורק לעשות כסף גדול. ואז אבא יצא
מהסטודיו שלו בחולצה מלאה כתמים של צבעי שמן וכעס שאמא מספרת
לי רכילויות שהיא שומעת מהחברות שלה במכולת או בבריכה, ושאיך
היא יכולה להצדיק בנאדם כזה שעוזב בקלות את האדמה שההורים שלו
לחמו עלייה כדי לפתוח איזה עסק זול בניו-יורק ולחיות כמו נער
בן עשרים אפילו שיש לו ילד קטן ואמא זקנה לטפל בהם. וסבתא רחל
נתנה לאמא פרוסה של עוגת פרג ואמרה לה "תאכלי, מיידלע, זה הנכד
שלי לא אוהב" ואז הן נכנסו למטבח כדי שסבתא רחל תיתן לאמא את
המתכון. ואני נותרתי בלי שמלתה של אמא להסתתר מאחוריה. ושאלת
"איך קוראים לך?" וגימגמתי "מיקה" ואתה אמרת שמיקה זה דווקא שם
יפה, כמו שם של לוחמת יפנית. ואני כל כך שמחתי שאם לא הייתי
מתביישת הייתי וודאי מכסה את פנייך הקטנות בנשיקות. הצעת שנשחק
תופסת בחצר, ולא אהבתי תופסת כי צעדיי היו כבדים וכי אמא אמרה
שלא טוב שאהיה בשמש כי זה מוסיף לי נמשים על האף, ובכל זאת
אמרתי כן כי שמעתי את אמא אומרת לבלה מהדואר שאתה ילד מסכן.

ורצנו בפרדס ובחצר בסנדלים החומות, ואתה רצת מהר ולחייך האדימו
עוד יותר, ואהבתי את הקול שהשמיעו צעדייך על העשב היבש. וצעדיי
שלי היו כבדים ואיטיים כי לא הייתי רגילה לרוץ, והחלקתי על
האדמה וענף שבור שרט לי את הברך וירד דם ושרף. והתאמצתי חזק
מאוד שלא לבכות, כי לא רציתי שתחשוב שאני בכיינית כמו כל
הילדים האחרים שלא רוצים לשחק איתי. והדמעות נערמו בגרוני
ואיימו לצאת, לא כי כאב לי, אלא בגלל הבושה. וכיווצתי את
העיניים והאף בכוח, ונשכתי את השפתיים ולחשתי להן "אל תצאו
עכשיו, תצאו אחר כך". ואתה רצת את כל הדרך בחזרה ושאלת "כואב
לך?" ואני עשיתי לא עם הראש כי פחדתי שאם אדבר, הן יצאו החוצה.
אז נעמדת על קצות האצבעות וקטפת שזיף מאחד העצים וחצית אותו,
והמיץ טפטף לך קצת על החולצה המכופתרת החדשה שקנתה לך סבתא
רחל, והגשת לי אותו בידייך הדביקות ואני נתתי לך את אחד
החצאים, ובפה מלא דיברנו על סבתות ושיעורי היסטוריה, וסרטים
מצויירים ונמשים.

אכלנו ענבים על השטיח הפרסי של סבתא רחל. ואתה מילאת את פיך
בענבים, וניפחת את הלחיים ועשית פרצוף. וסבתא רחל אמרה שאסור
לשחק עם אוכל, שיש ילדים רעבים בהודו ושבשואה היו אוכלים
קליפות של תפוחי אדמה. אז ניסת לבלוע הכל בבת-אחת, וזה נתקע לך
בגרון והשתעלת וסבתא רחל טפחה לך על הגב. "מיכאלה" היא אמרה
לי, אפילו שאמרת לה המון פעמים שמיכאלה זה לא השם שלי. "צריך
ללמד אותו נימוסים". שתהיה כמו אבא שלך, נעשו עינייה לחות,
שהיה ילד פלא וניגן כל כך יפה על הפסנתר, והיה אוכל בסכין
ומזלג ונסע לעשות כסף גדול בניו-יורק. אחר כך כשישבנו בנקודה
בה הפרדס נשק לדשא שדוד אלי הקפיד לכסח מידי שבוע, קצת לפני
שהוא התקין את הנדנדה, צחקת וסיפרת לי שסבתא רחל נוחרת נורא
כשהיא ישנה. ושאלתי אותך אם זה מפריע לך, ואמרת שלא, שיש דברים
אחרים שמפריעים לך כמו זה שהיא מכווצת את השפתיים כשהיא אוכלת
דג מלוח, ושהיא משמיעה קולות כשהיא אוכלת מרק, וגם שהיא כל
הזמן מדברת רק על אבא שלך שהיה ילד פלא ולא אומרת כלום על דוד
אלי שעובד כמעט כל יום עם גופיה לבנה, גם בגשם, בלי שאף אחד
ביקש. כשתגדל, תהיה בדיוק כמו דוד שלך אלי, אמרת לי, אתה תהיה
צנחן בצבא, ואחר כך יהיה לך פרדס משלך ותנהג על טרקטור גדול.
לי היו הרבה חלומות על מי שאהיה כשאגדל. רציתי מאוד להיות
רקדנית בלט אך צעדיי היו תמיד מגושמים ואיטיים, רציתי להיות
ציירת כמו אבא ושיהיה לי סטודיו כמו שלו בעליית הגג, אבל מאז
שהייתי בת שבע ואבא העיר לי שהשולחן שציירתי נראה כאילו מביטים
עליו מלמעלה ולא מהצד, הפסקתי לצייר. והכי חלמתי להיות קצת כמו
נילי כשאגדל - עם רגליים ארוכות ושזופות ושכולם יהיו חולי אהבה
כשיראו אותי. כולם נעשו חולי אהבה כשראו את נילי בג'ינס קצר
ורגלייה ארוכות ושזופות. לנילי היו הפנים הרכות של אמא והשיער
הבלונדיני שלה, ואילו אני קיבלתי את פניו המחודדות של אבא
והרבה נמשים וצמה חומה עבה שלא הייתה דומה לשום דבר. אפילו
החברים של אבא מהמילואים, שהיו באים לפצח איתו גרעינים בסלון,
היו לוטשים בה עיניים, ואז אבא היה צועק עלייה שהמכנסיים שלה
קצרים מידי והחולצה צמודה מידי, ושזו ממש הפקרות ובושה ואומר
עוד כל מיני מילים לא יפות שהיו גורמות לאמא להשתתק, ואז אבא
היה כועס שהיא לא עומדת לצידו. ואהבתי להציץ לנילי, כי רציתי
ללמוד בעל-פה איך לנענע את הטוסיק בהליכה, ואיך לנפנף בשיער,
ואיך להביט בכולם תחת ריסים ארוכים ולחייך ברכות, כי חלמתי
נורא שיום אחד אהיה קצת כמוהה. אבל את זה התביישתי לספר לך כי
היית עוד צעיר מידי כדי להבין בבנות ובאהבה.

דוד אלי התקין לנו נדנדה בנקודה בה הפרדס נשק לדשא. היא הייתה
קצת גבוהה, ורגליי לא היו נוגעות באדמה כשהייתי יושבת עלייה.
סבתא רחל התלוננה שזה מסוכן, שאנחנו ניפול, אבל דוד אלי קרץ
לנו ואמר ש"זה בשביל מיקה, שגם כשתהייה נערה גבוהה תוכל
להתנדנד". ואני נורא שמחתי ודמיינתי את עצמי בשיער בלונדיני,
יושבת על הנדנדה ורגליי הארוכות והשזופות נוגעות באדמה.
כשהייתה הנדנדה עולה מעלה, יכולתי לראות את החלון של הסטודיו
של אבא בעליית הגג, ולפעמים אפילו את פניו מאחורי כן הציור.
אבא לא הרשה לאף אחת מאיתנו להיכנס לחדרו הנעול, רק לפעמים
לאמא כדי שתשטוף אותו. פעם אחת הרשה לנילי ולי להיכנס, הייתי
אז בת שש ונילי בת תשע, ואמא הלבישה אותנו שמלות עם תחרה ואספה
את שערנו בסרטים בצבע תכלת, ואבא צייר אותנו כמה שעות,
ותנועותיו מהירות וחדות, כאילו לא נוגעות בבד והרגשתי ממש
חשובה. אמרת שאולי יש לו שם ציורים של נשים עירומות ובגלל זה
הוא לא רוצה שנכנס, אבל אמא הסבירה לי שכל אדם צריך פינה משלו,
כמו הנדנדה שלנו בנקודה בה הפרדס נושק לדשא. הצעת שנשחק
בבלשים, אז אחר צהריים אחד, כשאבא ואמא ישנו בחדרם ונילי הלכה
לבריכה, עלינו יחפים לעליית הגג. המפתח היה מונח בעציץ, תמיד
ידעתי שהוא שם אפילו שמעולם לא ראיתי אותו. אצבעותיי רעדו
כשסובבתי אותו בדלת והוא השמיע "קליק" קטן שגרם לי לקפוץ
במקומי. אתה נכנסת ראשון ואני משכתי בידך כי התחרטתי פתאום,
אבל ריח צבעי השמן שלא ייבשו מילא את אפי ולא הייתה עוד דרך
חזרה. לא היו שם ציורים של עירומות, רק ציורים מהסוג שהכרתי,
בתי אבן ועצי זית, ושווקים וילדים בסנדלים ולוחמים ועובדי אדמה
ופרות ועזים ותרנגולות וטרקטורים ותפוזים. הרבה עיניים הביטו
בנו מן הקירות ולחשתי לך "בוא" ואז ראיתי את אמא. כמה רכות היו
פנייה, כאילו פיסל אותן במשיכות המכחול, ורעדתי כולי כי נדמה
היה שהקווים בדמותה צוירו באהבה רבה. העברתי אצבע על כתמי האור
שצייר מכחולו של אבא בלחייה וכמעט התמלאו עיניי בדמעות עד
שקולו קרא מאחורי גבינו "מה את עושה פה, מיקה?" כמה הצטערתי
אותו רגע שלא הספיקו הדמעות לזלוג על לחיי כי אז אולי היה
מתרכך והקמט בין גבותיו לא היה נעשה עמוק כל כך. גיששתי אחר
ידך מבלי להסיט מבטי מדמותו הגדולה בחולצת כתמי צבעי השמן, אך
לא מצאתי אותה. זה היה הרעיון שלי. מיהרת להגיד ונעמדת לפניי
כמו אחד החיילים מהציורים של אבא. זה היה רק משחק, אבא, פרצתי
בבכי. קולו של אבא היה מאיים כשביקש שתלך, ופנייך הלכו
והתערפלו ככל שהתרחקת במדרגות ומסך הדמעות הציף את עיניי וטשטש
את ראייתי.

אבא אסר עליי לצאת מהחדר עד למחרת בבוקר כי נכנסתי למקום
האסור, ואמא שתקה. בכיתי לתוך הכרית עד שלא היה בי עוד כוח. לא
בכיתי בגלל העונש, אלא בגלל שידעתי שאני באמת אשמה, ובגלל
שפחדתי שאבא לא יסלח לי לעולם ולנצח יוותר עם קמט עמוק בין
גבותיו ופיו יתעקל בזעם, ובגלל שבדמיוני העלתי אינספור פעמים
את תמונתה של סבתא רחל מענישה אותך בכל מיני עונשים ישנים,
מרביצה לך עם חגורה או כולאת אותך במרתף סודי עם עכברושים ובלי
אוכל. לא אכלתי מארוחת הערב שהביאה לי אמא, אפילו שהייתי נורא
רעבה ושעינייה של אמא היו מלאות רחמים והיא ליטפה את לחיי
הדביקות מדמעות באצבעותיה הרכות והחיוורות. לא אכלתי כי רציתי
שיראו שאני מענה את עצמי כי אני באמת מצטערת. אבל לא כל כך
הצטערתי, כי פנייה הרכות של אמא שפוסלו באהבה רבה כל כך על הבד
המתוח היו הדבר היפה ביותר שראיתי, ולא היה דבר נפלא יותר
בעיניי מהאמונה שלמרות כל הוויכוחים, אבא אוהב את אמא. וממיטתי
בלילה שמעתי דפיקה, ואתה הדבקת פנייך לחלוני ומעכת את האף
בצורה מצחיקה. מיהרתי לפתוח את החלון, היית ישוב על העץ והחבאת
את יד שמאל מאחוריי הגב ואני כבר דמיינתי שאתה מסתיר את
הסימנים של ההצלפות שקיבלת מסבתא רחל, אבל הייתה זו פרוסה של
עוגת תפוחים ואני התנפלתי עלייה כאילו לא ראיתי אוכל שבוע. ואז
קצת התביישתי והשפלתי את מבטי. שאלתי איזה עונש קיבלת, וסיפרת
שסבתא רחל אמרה שמספיק שאחד מאיתנו ייענש ויהיה זה כאילו
נענשנו שנינו. והרגשתי קצת רע על כל המחשבות שהיו לי לפני כן
על סבתא רחל, וחזרתי שוב ושוב על המשפט בליבי כי הוא היה יפה
מאוד כמו בסיפור על הילד שליבו מאחורי הגדר. ואמרת שיש לי
פיג'מה עם ציורים של בת הים הקטנה וצחקנו.

רכבנו באופניים בדרך חזרה מבית-הספר. דוד אלי נתן לך במתנה את
האופניים הצהובות שלו כשהגעת לסבתא רחל, כי אי אפשר להסתדר
במושב בלי אופניים, הוא אמר. הן היו גבוהות וגדולות מאוד לעומת
האופניים הורודות שלי. קצת התביישתי בהן, כי הייתה להן סלסלה
עם ציור של לבבות, וכי קנו לי אותן ליומולדת שמונה וכבר גדלתי
הרבה מאז. הרבה פעמים קיוויתי שהן יתפנצ'רו, ואז תרכיב אותי על
האופניים הצהובות שנתן לך דוד אלי, כמו שגד, הבן של השכנים,
מרכיב את נילי והיא כורכת זרועותיה סביב מותניו ולפעמים גם
משעינה ראשה על כתפיו ושיערה הבלונדיני מתעופף לכל עבר כהילה
של זהב. היית רוכב מהר, ואני קצת מאחוריך, אדומה ומתנשפת. היית
עוצר בדרך לקנות ארטיק-קרח-ענבים. אני לא רציתי, כי אמא אמרה
שצבע מאכל זה לא בריא, וכי לא ידעתי לרכב על אופניים ביד אחת.
פעם רכבנו עד סוף החורשה וחיפשנו צבים. אפילו לא הודענו לאמא
או לסבתא רחל. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שברחתי מהבית,
ואפילו אכלתי מהארטיק-קרח-ענבים שלך ולא היה לי איכפת שתהיה לי
לשון כחולה כי אמא לא תדע. כבר בשיעור גיאוגרפיה תכננו את
הבריחה שלנו על דף משבצות קרוע ממחברת החשבון שלך. כל הלילה
כיסיתי אוזניי בכפות ידיי כדי שלא אשמע אותם רבים. תמיד היו
רבים. על כך שאמא מנקה אחרי כל צעד שאבא עושה, על כך שהחברים
של אבא משאירים קליפות של גרעינים על הספה, על כך שאין ארוחת
ערב חמה כשאבא חוזר מהגלריה שלו ביום רביעי, ועל זה שאבא מרטיב
את כל חדר האמבטיה כשהוא מתגלח. נילי חזרה מאוחר אותו לילה,
ואבא התרגז כי לא מצא את המכחול הבינוני עם הקצה העגול כי אמא
הזיזה אותו כששטפה את הסטודיו, ונילי לבשה גופיית בטן ועוד בלי
חזיה, ולא הודיעה שהיא מאחרת, ומי מתלבשת ככה בפגישה ראשונה עם
בחור, ועם כל התאונות בכבישים כי אמא תמיד אומרת שבארץ נוהגים
כמו משוגעים ובאירופה זה בטח לא ככה, והמחבלים שמתפוצצים
ברחובות, הוא ואמא התפוצצו מדאגה. ואבא צעק ונחיריו התנפחו,
ונילי רצה לחדר וטרקה את הדלת וצעקה שהוא הרס לה את כל הערב.
ואבא ירק "חוצפנית", ואמא שתקה והמשיכה לנגב אבק מהטלוויזיה.
ואבא כעס שאמא לא עומדת לצידו ונותנת לו להיות הרע, והם רבו כל
הלילה, ואני צעקתי "די כבר" ואבא אמר שלא אתערב. ובכיתי עד
שחשבתי שוודאי לא נותרו בי עוד דמעות. אתה רבת עם סבתא רחל
אתמול בצהריים, שוב היא הכריחה אותך לאכול פולקע מכובס במרק
עוף, ואמא שלך אף פעם לא הכריחה אותך לאכול כאלו דברים, ואז מה
אם אבא שלך שהיה ילד פלא צמח לגובה כי אכל מרק עוף עם פולקע
בלי לעשות פרצופים. אתה רכבת מהר, ואני קצת מאחוריך, אדומה
ומתנשפת. "יונתן" צעקתי לך כשלא נותר בי כוח "בוא נעצור".
עצרנו לשבת על שביל של אפר, שתקנו, ואני הבטתי בכפות ידייך.
ואצבעותיך ארוכות ודקות, כמו של אבא שלך שניגן כל כך יפה על
הפסנתר. ורציתי נורא לאחוז בידך ושאצבעותייך השזופות ישתלבו
באצבעותיי הלבנות והחיוורות. כבר ראיתי את נילי פעמים רבות
מחליקה את ידו בידו של אחר ושפתייה לוחשות מילים יפות לאוזנו.
ורציתי כל כך לאחוז בידך, אבל היית צעיר מידי בשביל כאלו
דברים, ולי לא היה אומץ. צבים לא מצאנו, אבל אתה עשית חיקויים
של ציפורה המורה וזה היה משמח כמעט באותה מידה.

חלצתי את הנעליים וצעדתי מהססת אל תוך הסלון. כמה קרה הייתה
הרצפה וכמה שקט היה הבית. אף אחד לא שם לב שהגעתי שעתיים אחרי
סיום יום הלימודים. ואפילו שהוקל לי, התאכזבתי שכל הפרפרים
בבטן וכפות ידיי המזיעות שהחליקו על האופניים בבריחה שלנו, היו
לשווא. אמא נרדמה על הספה, פניה רכות ויפות, מונחות על הכרית,
ללא קמטי העייפות שהחלו מצטיירים סביב עינייה הכבדות ופיה
המתכווץ בשתיקה, היה אפשר לחשוב שהיא עוד בשנות העשרים שלה.
גררתי את רגליי כי קיוויתי שתתעורר. לא רק כי הבטן שלי כבר
החלה מקרקרת, אלא גם כי רציתי לשמוע את קולה המתנגן ושתלטף את
פני באצבעותיה הרכות והחיוורות. אבא היה בסטודיו שלו בעליית
הגג, הוא תמיד צייר כשהיה עצבני. הדלת הייתה מעט פתוחה וריח
צבעי השמן שלא ייבשו החל מתפשט בבית. פעם, הרבה לפני שבאת
לסבתא רחל, כשעוד היו לי שתי צמות עבות והרבה פחות נמשים,
הייתי עולה במעלה המדרגות לסטודיו של אבא, מצמידה ראשי לדלת
המעט פתוחה ולוחשת "חזרתי" רק כדי שיציץ החוצה ויצבוט אותי
בלחי. אבל בגיל שתים-עשרה ורבע כבר הייתי גדולה בשביל צביטות.
כמו גור כלבים, התמלאו עיניי דמעות, שגדל לכלב מגושם ואיננו
חמוד עוד כפי שהיה. חלפתי על פני המדרגות ודפקתי על דלתה של
נילי. "אין לי מצב-רוח, מיקה" היא קראה. הבטחת שתמרחי לי לק
ורוד כמו שלך, הזכרתי לה. היא ישבה בישיבה מזרחית על מיטתה
והייתה מרוכזת כולה במריחת הלק כשאמרתי לה ש"גיל שתים-עשרה הוא
הכי נורא". סתם חיפשתי משהו לומר, וזה היה הדבר הראשון שעלה
בדעתי. היא הרימה את עינייה הירוקות וריסיה הארוכים הטילו
עליהן צל כבד, ואמרה בקול של מי-שיודעת-על-מה-היא-מדברת ששום
גיל הוא לא נוראי, שהכל תלוי במה עושים איתו, ושאתמול היה לה
ערב חלומי אבל אבא הרס הכל בצעקות ובלבולי מוח. זה כמו
נישואים, היא נשפה על אצבעותיי כדי לייבשן מהר יותר ולמרוח
שכבה שנייה, זה יכול להיות הכי מדהים בעולם, אבל הם מעדיפים
לבזבז את הזמן על צעקות וריבים. מקודם הם שוב רבו, על משהו
טיפשי כמו זה שאמא שכחה לגהץ לאבא חולצה לפגישה עם לקוח חשוב
אחרי הצהריים. אז מרוב ריבים אף אחד לא שם לב שנעלמתי.

שקענו אל תוך הכורסא האפורה בסלון של סבתא רחל. זו הייתה
הכורסא האהובה על סבא שלך, ועד יום מותו היה ישן בה את שנת
הצהרים שלו, סיפרת לי וצחקת שעיניו היו נעצמות עוד לפני שהיה
מתיישב. היא הייתה כל כך רכה ורחבה עד שיכולנו להצטופף בה
שנינו עם אחד מאלבומי התמונות של סבתא רחל. סבתא רחל הכי אהבה
להצטלם. היא הייתה מוציאה מראה קטנה מהתיק האדום שלה, צובעת
לעצמה את הגבות בעיפרון לעיניים ומורחת אודם חזק שהיה נמרח לה
קצת על השיניים, ואז הייתה מתיישבת במרכז וקוראת לכל הנכדים
לעמוד מסביבה. פעם הייתה מצלמת אתכם בכל הארוחות המשפחתיות
והאירועים, אבל מאז שהמצלמה הישנה התקלקלה ודוד אלי קנה לה
מצלמה עם יותר מידי כפתורים ויותר מידי אורות, היא כמעט כבר לא
מצלמת. סבתא רחל הייתה במטבח כל אותם צהריים של יום שישי,
שיהיה אוכל לשבת כשאלי יבוא עם המשפחה. ושנינו, שוקעים בסבא
אפורה עם אחד האלבומים של סבתא רחל. הפעם לא רבנו מי יחזיק את
האלבום, כי לא רציתי שתראה את הלק הורוד שמרחה לי נילי ותחשוב
שאני גנדרנית כמו כל הבנות. לסבתא רחל לא היו תמונות מהגיל
שלנו, אלא רק שתי תמונות שהצהיבו מגיל שש-עשרה בערך. היא לא
הייתה יפה, היו לה אוזניים בולטות ועיניים גדולות ופנים צרות,
ואמרת שהיא לא נראית בכלל כמו מישהי שאוכלת מרק עוף עם גזר
ופולקע מכובס בכל ארוחה כי זה טוב לבריאות ולגדילה. היו המון
תמונות של אבא שלך, כשעוד היה ילד פלא ועד שהיה כבר גבר גבוה
עם כתפיים רחבות. היית דומה לו בשיער החול שלך ולחייך הסמוקות,
ובתוכי שאלתי את עצמי אם גם אתה תהיה גבוה כל כך כשנגדל.
קיוויתי שכן, כי הייתי גבוהה ממך בשני סנטימטרים ונהגתי ללכת
מעט מכופפת כדי שלא תשים לב. חיפשת תמונה של אמא שלך וידייך
היו קמוצות לאגרופים "רציתי שתראי אותה" אמרת לי וסגרת את
האלבום "אבל סבתא לא כל כך אהבה את אמא". יותר לא הוספת, אבל
מעולם לא ראיתי אותך רציני כל כך לפני כן. אמרת שבמדף הכי גבוה
יש אלבום מהחתונה, אבל בשביל להגיע אליו צריך גם כיסא וגם
להיות גבוה כמו דוד אלי, והבטתי לך בעיניים ואמרתי שתבקש ממנו,
אבל אתה עשית "לא" עם הראש ונהיה לך קמט קטן בין הגבות כמו
שהיה לאבא כשצעק על אמא ש"לא עוזבים מדינה כי קשה". אבל אתה לא
צעקת, ורציתי ללטף את לחייך הסמוקות כמו שאמא נהגה לנחם אותי.
לא שאלתי למה, וגם לא ליטפתי את פנייך, רק המשכתי לשבת לצידך
עד שסבתא רחל קראה לנו לקלף גזרים בשביל המרק והגפילטע-פיש.

"יונתן!" צעקתי לך ערב אחד ודפקתי על חלון חדרך הסגור. לא
רציתי להיכנס, כדי שסבתא רחל לא תראה אותי בוכה ושוב תגיד לך
כשאלך שהיא לא כל כך שומעת טוב אבל בבית של מיכאלה יש כל הזמן
צעקות. כל החברות הרכלניות של אמא היו מדברות על זה, אבל אמא
הייתה עושה עצמה כאילו אינה שומעת וממשיכה להעמיס לתוך עגלת
הקניות הרבה פיצוחים לחברים של אבא. אהבתי כשהחברים של אבא היו
באים לפצח גרעינים ולראות כדורגל. אז הייתה אמא מגישה להם
בירות מחוייכת ואבא היה מחלק מחמאות על העוגה שאפתה ואומר שהם
חייבים לטעום מהפיצה שהכינה, אפילו באיטליה אין כזו. ואיזו
משפחה נפלאה היינו כשהסלון היה מלא אורחים, ומסביב היו כל
התמונות של אבא, ונילי הייתה יורדת במדרגות, מנפנפת בשיערה
הבלונדיני ואומרת בקול מתוק שהיא יוצאת לפגוש כמה חברים אבל לא
תחזור מאוחר, כמובן. ואני הייתי עוזרת לפנות מהשולחן או יושבת
בחדרי בדלת פתוחה ומקשיבה לשקט. שקט נפלא של פיטפוטים וקולות
שאגה כשיש גול, שהיו מתמזגים זה בזה למנגינה שלווה. אבל בערב
ההוא כשיצאתי בריצה ודפקתי על חלון ביתך "יונתן!" בעיניים
מוצפות דמעות, הותירה אחריה המנגינה השלווה יותר מידי קליפות
גרעינים על הספה והחצאית של נילי הייתה קצרה יותר מידי, ואמא
ניקתה במרץ ופנייה עייפות, ואבא ישב על הכורסא ואמר שזו פשוט
בושה וחרפה איך שהיא מתלבשת, ואמא שתקה ואבא צעק שתפסיק כבר
לנקות כמו משוגעת, ואני מיהרתי להערים את הכלים על המגש ואחת
הצלחות נפלה לי, ואמא לקחה ממני את המגש בעצבים ואבא אמר לה
להירגע, שזו רק צלחת, ואמא העיזה להשיב - אתה תנקה? ובכיתי בכל
הכוח כי לא לשמוע את צעקותיהם ורצתי החוצה ובחוץ היה הפרדס
והנדנדה שהתקין לנו דוד אלי, ומהבית של סבתא רחל בקע אור.

לא שמעת אותי קוראת מבעד לדמעות "יונתן!" ואחרי שלא היה בי עוד
כוח לבכות, חשבתי שאולי עדיף ככה. שלא תראה אותי בוכה ותיבהל
כמו כל הילדים האחרים שלא רוצים לשחק איתי. אז התיישבתי על
הנדנדה והמעט דמעות שנותרו בי זלגו בלי קול במורד לחיי והותירו
טעם מלוח בשפתיי. והדלת האחורית נפתחה, ועמדת זמן רב במקום,
כאילו מנסה להחליט אם זו אני או לא. ולרגע קיוויתי שלא תבחין
בי, אבל אתה התקרבת אליי בריצה ואני הסתרתי את פניי הרטובות
בידיי. "מיקה..." התכופפת לעברי "מה קרה לך?" "לא, זה כלום"
משכתי בכתפיי. אל תבכי בגללם, את לא אשמה. אבל הפעם כן...
התייפחתי, אני שברתי את הצלחת... ואז אמא כעסה, ואבא כעס עליה.
נבלעו המילים בדמעות עד שבטח לא הבנת שום דבר. ידך נגעה בידי
מהססת ומשכה אותה מפניי הדביקות. ופתאום, בלי לחשוב הרבה,
כרכרתי סביבך את זרועותיי וטמנתי ראשי בשקע שבין הצוואר שלך
לכתף, והיה לחולצה שלך ריח נפלא של כביסה ומיד נרתעתי אחורה
והתביישתי נורא. נעמדת מאחוריי הנדנדה ודחפת אותי חזק ולמעלה
ורגליי ריחפו באוויר והרוח היכתה בי וייבשה את הדמעות.

בבוקר יום שבת של חודש דצמבר עצרה מונית גדולה מול החצר של
סבתא רחל. הצמדתי את פניי לחלון בסלון אפילו שאמא כועסת
כשעושים את זה כי זה משאיר כתמים. הוא היה גבוה מאוד ולבש
חולצה לא מפה ולא נראה דומה בכלל לכל החברים של אבא שבאים לפצח
איתו גרעינים מול הכדורגל ויש להם קצת כרס וחולצות טישרט עם
כתמים של זיעה. הוא הרים אותך בזרועותיו השריריות כאילו היית
ילד קטן וחיבק את סבתא רחל שהרכינה פניה כדי להסתיר את הדמעות
ובטח מלמלה משהו כמו "ויי זמיר, כמה רזית". כבר שבוע ימים שהיא
מנקה ומבשלת לכבודו, אבל אתה אמרת שזה רק כדי שהזמן יעבור לה
מהר יותר. היו לו שתי מזוודות גדולות, בטח מלאות מתנות, חשבתי
לעצמי, ונעלי ספורט של אמריקה, וצעדתם על השביל, והסתתרתי
מאחורי הוילון שלא תראו אותי, ואבא שלך פרע את שיער החול שלך
ואמר משהו, אולי שהשיער שלך כבר ממש ארוך, וסבתא רחל שצעדה
מצידו השני, זרועה המקומטת והמדלדלת בזרועו השררית של בנה,
מיהרה לכווץ את שפתיה המרוחות אודם חזק שנמרח לה גם קצת על
השיניים, ונענעה את ראשה מצד לצד באנחה, אומרת משהו כמו "הוא
לא מוכן להסתפר, כמו פרא-אדם, שכל השכנות יחשבו שסבתא שלו לא
לוקחת אותו להסתפר" ואבא שלך צחק ולחייו סמוקות ונעלמתם לתוך
הבית. אמא נכנסה נסערת הביתה עם סל הכביסה שטרם הספיקה לתלות
את כל הבגדים שבו, ורצה לעברי כמו ילדה שזה עתה חזר אביה
מניו-יורק והביא לה בובה מדברת ובית של ברביות עם מעלית שעולה
ויורדת וקלטות וידיאו של סרטים של דיסני שעוד משודרים בקולנוע
בארץ, ושוקולד טובלרון שיש רק בשדה תעופה. "ראית שהגיע אדם,
אבא של יונתן?" היא שאלה ואני נשענתי על החלון כדי שלא תבחין
בכתמים שעשיתי. ראית את החולצה שלו? לארץ עוד לא הגיעו כאלו...
והשעון שלו, לדעתי שווה לפחות 150 דולר... ועינייה נצצו
בהתרגשות שלא הכרתי. כל אותו יום לא היה איש יוצא מביתכם,
והדלת נפתחה רק פעם אחת בשעה שתים-עשרה וחצי בצהריים כשהגיע
דוד אלי עם אישתו ושלשת הילדים שלהם. וודאי ישבתם בסלון כשאבא
שלך הוציא מהמזוודה הגדולה מתנות עטופות בנייר עיתון של
חוץ-לארץ או בשקיות עם פירמות שאמא יכלה רק לחלום עליהן כי אבא
אמר שצריך לקנות תוצרת-ארץ, חוץ ממכוניות. אחר כך ישבתם כולם
סביב השולחן הארוך של סבתא רחל, מהימים שעוד הייתה מארחת הרבה
אנשים בליל-הסדר והייתה נודעת בקניידלעך שלה בכל המושב. וסבתא
לא הכריחה אותך לאכול מרק עוף עם פולקע מכובס כי לא היה לה
נעים להכריח ליד אבא שלך. ואחר כך היה בטח קומפוט, אבל אתם,
הילדים, העדפתם לאכול שוקולדים של שדה-תעופה.

בשעה חמש וחצי מישהו דפק על דלתנו. אני כבר עייפתי מלעמוד ליד
החלון ופתרתי תרגילים בחשבון שנתנו לנו לשבת ונילי רק התעוררה
לא מזמן כי אתמול חזרה מאיזו מסיבה ויותר מידיי מאוחר ואבא
חיכה לה בסלון, ולפחות הבחור היה ג'נטלמן מספיק ללוות אותה עד
פתח הבית ולא לתת לה ללכת רגל בשלוש לפנות בוקר, ואיזו חסרת
אחריות היא שלא הודיעה לו שתאחר, מה, אין טלפון בארץ? ואבא ישב
על הכורסא עם הרגליים היחפות שלו על שולחן בסלון וראה
"ערב-חדש" בערוץ הראשון, ואמא קיפלה עוד נגלה של כביסה וקמה
להציץ בחור של הדלת מי-זה. "רגע" רעד קולה כמו נערה בת שש-עשרה
והיא סידרה כמה קצוות שיער מאחורי האוזניים וקיפלה את השרוולים
הארוכים של הטרנינג שלה כך שיראו את כפות ידיה הרכות ואצבעותיה
הארוכות החיוורות. זיהיתי את קולו, אפילו שמעולם לא שמעתי אותו
לפני כן, אולי כי היה קצת דומה לקול של דוד אלי. הצצתי ממעלה
המדרגות כשהוא לחץ את ידה של אמא ונתן לה חבילה ענקית של
שוקולד רושר שהיו בה לפחות שלושים כדורי שוקולד עטופים בנייר
זהב ומסודרים בכמה קומות. "תודה... לא היית צריך..." היא לחשה
ואבא שלך חייך ואמר "על כל מה שאת עושה בשביל אמא שלי, היא
סיפרה לי עלייך המון". ואז הם נכנסו לסלון ואמא סימנה לאבא
שיוריד את הרגליים מהשולחן, ואבא קם ולחץ לו את היד ואמר משהו
כמו "נו, עושים חיים בניו-יורק?" שגרם לאמא לפקוח עיניים
גדולות ולמהר להציע לו קפה, אבל לא תודה, הוא שתה כרגע. ואתה
עלית במדרגות וקראת לי "מיקה, בואי". והראית לי את נעלי הספורט
שקיבלת מאמריקה, הן מהבהבות באור אדום כשקופצים, וקיבלת גם
שעון שאפשר לצלול איתו לעומקים וגם אפשר לראות בו מה השעה
בארה"ב והוא גם יכול להיות שעון מעורר. אה... וגם קיבלת טטריס
שיש בו 999 משחקים ואני חייבת לראות אותו, הוא גם משמיע
צלילים. וקינאתי בך נורא, כי אני קיבלתי רק זוג גרביים ורודות
מאמא לחנוכה וחמישים שקלים מסבא וסבתא מצד אמא שאבא אמר שאחסוך
בשביל אופניים חדשות. משכת אותי ביד. אבא, תכיר את מיקה, היא
החברה הכי טובה שלי. ואני הסמקתי קצת ולחצתי לו את היד ביד הלא
נכונה. אחר כך כשהלכתם אמא אמרה שכל הכבוד לו, איך מהר פתח שם
עסק לייעוץ פיננסי לבתי עסק של מוצרי טקסטיל. אבא צחק שהיא
מתלהבת מהבולשיט הזה, בנאדם שעוזב בכזו קלות את האדמה שההורים
שלו לחמו עלייה כדי לפתוח איזה עסק זול בנו-יורק ולחיות כמו
נער בן עשרים אפילו שיש לו ילד קטן ואמא זקנה לטפל בהם. עובדה
שהוא מצליח, עובדה שהוא עושה כסף, מה קשה לך לשמוע על הצלחה של
מישהו אחר? "הצלחה" ירק אבא את המילה. את באמת מאמינה למה
שמספרת לך אישה זקנה שהבן שלה מאכיל אותה בלוקשים בטלפון? מה,
בגלל שיש לו שעון יוקרתי? את כזו תמימה, בטח גונב כסף מהלקוחות
שלו... ואמא לא השתתקה הפעם והמשיכה לקפל סדינים בכעס, אתה
קנאי! זה מה שאתה! אתה לא יכול לסבול שמישהו אחר מצליח! אבא
המשיך לצחוק, אה, אז זה הטיפוס שלך? איזה פחדן שרץ להסתתר
בניו-יורק ומשאיר פה את אמא שלו ואת הבן שלו כדי שיוכל לחיות
חיי הוללות? תתבייש לך! צרחה אמא, איך אתה לא מתבייש? אישתו
נהרגה לפני שנה וחצי בתאונת-דרכים, איך אתה מדבר! "די!" צעקתי
מלמעלה "הם ישמעו אתכם, די!" אך גרוני התמלא דמעות שחנקו את
צעקותיי. "עזבי מיקה..." לחשה לי נילי, משכה אותי לחדרה
והדליקה מוזיקה חזקה.

כבר שבוע שהיית עסוק רק באבא שלך. בכיתה כולם התלהבו מהנעליים
שלך שעושות אורות כשקופצים והיו עומדים בתור כדי שתיתן להם
לשחק בטטריס שלך שיש בו 999 משחקים והוא גם משמיע צלילים. ואני
קצת קינאתי כי כל אחר-צהריים היה אבא שלך לוקח אותך לבלות
במקום אחר, ולא היה לך זמן בשבילי. ובנר השלישי של חנוכה אמא
הזמינה את שלשתכם לארוחת ערב כי כמה יכולה סבתא רחל לבשל כל
יום. היא הכינה אטריות סיניות עם מוקפצים ולזניה ועוד מאכלים
שלא מפה ואבא צחק ואמר לה שכשמזמינים מישהו מחו"ל זה לא אומר
שצריכים להכין לו אוכל של חו"ל. אז לקינוח הכנו סופגניות קטנות
כאלו שמטגנים בסיר ויש להן צורות מצחיקות של חיות. היא לבשה
איזה סוודר צמוד עם מחשוף משולש שלא לבשה כבר כמה שנים והיה לו
ריח של נפתלין, בישמה עצמה בבושם עם ריח מתוק ואספה את שיערה
הבלונדיני לקוקו גבוה כאילו הייתה נערה. כבר היה שבע וחצי
ועדיין לא הגעתם ואמא סידרה שוב ושוב את הסכו"ם שיהיה ישר על
המפיות הצהובות ואבא כבר התחיל להסתובב במטבח ולהוציא כמה
אטריות מהקערה ואמא שמה מכסה ואמרה לו שלא ידחוף אצבעות פנימה.
ואז הגעתם. סבתא רחל עם התיק האדום שלה והאודם שנמרח לה קצת על
השיניים, ואבא שלך שלבש חליפה של עסקים ולא סמרטוטים כמו שאבא
לובש ואמא רצתה כבר מזמן לזרוק אבל אבא אמר לה לא להתערב.
ואתה. כל הארוחה היו רק אמא שלי ואבא שלך מדברים. הוא היה
מחמיא לה על האוכל והיא הייתה משיבה "תודה" בקול מתוק. כפות
ידיי כבר החלו להזיע והמזלג החליק לי כל הזמן כי איך היא לא
מתביישת להתנהג ככה, כמו נערה מאוהבת. מילא לפני סבתא רחל שגם
ככה לא שומעת הרבה, אבל לפני אבא ולפנייך. וכל הזמן הבטתי
באבא, אבל הוא נראה היה עסוק מידי בדג שהיה לו על הצלחת מכדי
לשים לב. וניסיתי להביט גם בפניך, אבל ישבת לידי ולא הצלחתי.
אני חושבת שרק נילי שמה לב כי היא מכירה את כל הסודות. אחר כל
אכלנו סופגניות בסלון ואבא ליקק את השמן מאצבעותיו ואמא
הזדעזעה ומיהרה להגיש לו מפית, וכעסתי קצת על שביישה אותו לפני
כולם. ושנינו ישבנו בצד ושיחקנו ב"איזו צורה יש לסופגניה הזו"
כמו שהיינו משחקים עם העננים בנקודה בה הפרדס נשק לדשא. ולא
רציתי שתלכו, כי פחדתי שכשתלכו הם יריבו, אבל הם דווקא לא רבו.
ונילי ואני עשינו כלים, היא שטפה ואני שמתי לייבוש, ולא דיברנו
כל אותו זמן חוץ מזה שאמרה לי שיש לו שיניים ממש לבנות כמו
בפרסומת למנטוס ואני השבתי שלא שמתי לב.

שמחתי שאבא שלך הולך. שהחולצות החשופות של אמא יחזרו לנפתלין
שבארון. דוד אלי הסיע אותו לשדה-תעופה בלילה של יום חמישי.
סבתא רחל בכתה בלי קול וליטפה את שיער החול שלך. ואבא שלך רכן
לחבק את שניכם וטפח לך על הכתף אומר משהו כמו "תשמור על סבתא".
אחר כך חזרתי למיטה ותחת שמיכת הפוך שלי יכולתי לשמוע אותם
רבים על שאבא מכניס כפית עם קפה לצנצנת של הסוכר ועל זה שאמא
שוב לא הלכה לבנק, אפילו שזה חמש דקות מהמשרד שלה ואפשר לחשוב
שהיא עושה את זה רק בשבילו. למחרת בבית הספר בקושי דיברת איתי
וחשבתי שאולי זה בגלל מה שאמא שלי עשתה, שאולי בכל זאת שמת לב
איך היא הסמיקה בכל פעם שהוא חייך את חיוך הפרסומת למנטוס שלו.
או שאולי ניחשת שאני שמחה שעזב. בצהריים, קצת אחרי שחזרנו,
אישתו של דוד אלי הגיעה לאסוף את סבתא רחל לקניות של שבת. אז
דפקתי על הדלת שלכם כי רציתי שהכל יהיה כמו לפני שהגיע עם
החבילה הענקית של שוקולד רושר שהיו בה לפחות שלושים כדורי
שוקולד עטופים בנייר זהב ומסודרים בכמה קומות, שלא אכלתי מהם
אפילו אחד כי חשבתי שאולי זה יעזור. דפקתי שוב, ולא ענית, אז
פתחתי לאט את הדלת והצצתי, ואתה ישבת מקופל על השטיח הפרסי של
סבתא רחל ולידך היו שני כיסאות שנפלו יחד איתך כשניסית להגיע
למדף הכי גבוה. ורצתי אלייך, ולא הבטת בי. ושאלתי אותך
"כואב?" ואמרת שלא, אפילו שראיתי שכן. אמרתי לך שאתה לא צריך
להיות עצוב, שהוא יחזור עוד ארבעה חודשים לבר מצווה שלך, וזה
כמו פעמיים החופש הגדול, שתמיד עובר כל כך מהר שלא שמים לב.
אמרת שזה לא בגלל זה, שאתה עצוב כי מהמכה נהרסו לך הנעליים של
אמריקה והאור שלהן כבר לא מהבהב. ושנינו ידענו שזה גם לא בגלל
זה. אז קמתי וגררתי את הכורסא האפורה של סבא לך וביקשתי ממך
להחזיק אותה שלא תזוז, ונעמדתי על המשענת, והתרוממתי על קצות
האצבעות ודימיינתי שאני פרימה בלרינה ואפילו שהייתי גבוהה ממך
בשני סנטימטרים, עדיין לא הייתי גבוהה מספיק. ירדתי מהמשענת
וביקשתי שתביא לי את המקל הזה עם הנוצות הצבעוניות שסבתא רחל
מנקה איתו אבק מהפסנתר שהיה של אבא שלך כשהיה ילד פלא, ופתאום
כבר לא היה לי אומץ לעלות שוב, אז ביקשתי שתחזיק אותי ברגליים
והחזקתי את המקל הפוך ונגעתי כמעט באלבום החתונה. ואמרת לי
"קדימה מיקה" והפלתי אותו למטה. ירדתי מהמשענת ואתה חיבקת אותי
חזק והרגשתי נורא אמיצה. אחר כך החזרנו את הכורסא למקום
והצטופפנו בה שנינו, שוקעים בה עם אלבום התמונות. היא הייתה
יפה נורא, והייתה לה תסרוקת של חתונה של פעם, קצת נפוחה ועם
חרוזים. והייתה תמונה שנורא אהבתי, שהוא הרים אותה בזרועותיו
וברקע הייתה שקיעה. גם להורים שלי יש כזו תמונה באלבום חתונה,
אבל אצלם זה נראה הרבה פחות רומנטי. ורציתי לשאול אותך למה לא
ביקשת מאבא שלך שיוריד לך את האלבום, אבל לא העזתי. רק אחר כך
כששיחקנו בטטריס חשבתי שאולי לא רצית שהוא ידע שדמותה כבר
הטשטשה כל כך בדימיונך שאתה צריך תמונה שלה כדי לזכור. ביקשת
שאשמור את האלבום אצלי, שסבתא רחל שבמילא לא תשים לב שהוא נעלם
מהמדף, לא תמצא אותו כשתנקה לך את החדר. אז שמנו אותו באחת
המגירות בשידה שלי, זו שיש לה מנעול ואף פעם לא היה לי סוד
לנעול בה. והשחלתי את המפתח הקטן על שרשרת הכסף שקיבלתי
ביומולדת מנילי. ואמרתי לך שהמפתח יהיה תמיד עליי, שאם חס
וחלילה תהיה שריפה, אוכל מיד לפתוח את המגירה ולקחת את האלבום.
והייתי נורא גאה על שיש לנו סוד במגירה נעולה.

אחרי שהוא הלך סבתא רחל לא הרגישה טוב בכל המקומות. נתפס לה
הגב התחתון והתנפחו לה למטה הרגליים והיה לה קשה להכין מרק עוף
וגפילטע-פיש ולהכות על השטיחים עם מקל כזה שלפעמים הייתה גם
הורגת איתו זבובים. דוד אלי ניסה כל יום מחדש לשכנע אותה ללכת
לרופא אבל סבתא רחל אמרה שסבתות זקנות כבר לא צריכות רופאים
ותרופות, אז אתה חיממת לה קצת מרק עוף שהיא שמרה במקרר כי זה
טוב לבריאות. אמא הגיעה פעמיים עם סירים, פעם אורז ופעם פירה
כדי שסבתא רחל לא תתאמץ והיא אמרה לה שהיא מיידלע, ואז הן ישבו
כמעט שעה בחד של סבתא רחל, וסבתא רחל דיברה על אבא שלך שהיה
ילד פלא ולרגע הרגישה יותר טוב. אבא אמר שזה הכל בגללו, שהיא
רוצה תשומת-לב, שיספרו לו שהיא לא מרגישה טוב ואז הוא יחזור.
ואמא אמרה מה פתאום, שהיא גאה בו על העסקים שלו שם, שלפעמים
נשים מבוגרות לא מרגישות טוב, ואז הם רבו סביב השולחן
בארוחת-ערב, ואמא לא אכלה כלום חוץ מקצת קוטג' והצעקות של אבא
הרעידו קצת את השולחן וכמעט נשפך המיץ מקנקן ובמזל נילי תפסה
אותו. אמרת לי שהיא צריכה חברה ושאבוא לבקר אותה בחדר שלה,
שהיא תמיד אומרת ש"מיכאלה שקטה מאוד אבל תמיד עושה חברה נעימה,
כמו אמא שלה". אז נכנסתי לחדר שלה עם כמה עיתונים ישנים של
"לאישה" שלקחתי לנילי מהחדר כי סבתא רחל אוהבת לראות בגדים,
אפילו שהיום בנות מתלבשות כמו בחוף הים ושום דבר כבר לא
מסתירים, אלוהים ישמור. סבתא רחל שכבה במיטה והסתכלה קצת על כל
הפרסומות שבתחילת העיתון ואני ישבתי לידה ושותקת ודימיינתי
שיום אחד אהיה יפה כמו נילי ואוכל גם אני להצטלם באיזה פרסומת
של בושם בשחור-לבן. וסבתא רחל עדיין הייתה עצובה, אז נכנסת
לחדר ואמרת שאנחנו מוזמנות להפתעה, וסבתא רחל שילבה את זרועה
בזרועי עד שהגענו לכורסא האפורה בסלון שהייתה של סבא שלך.
פתאום התיישבת ליד הפסנתר והרמת את המכסה ואצבעותייך הארוכות
והדקות נגעו בהיסוס בקלידים, ואחר כך כבר לא בהיסוס, נגיעות
קלות ורכות. ניגנת משהו מפורסם של אחד מהמלחינים שמת מזמן
והייתה לו פיאה לבנה, ולא הייתי בטוחה מי מהם. לא הסתכלתי
עלייה בזמן שניגנת כי לרגע שכחתי שהכל נועד לה. אף פעם לא
ראיתי אותך מנגן לפני כן, רק שמעתי כמה צלילים בוקעים מהחלון
פעם בחודש כשסבתא רחל היית מכריחה אותך לנגן כי אתה חייב קצת
תרבות. היית רכון מעט מעל הפסנתר ושיער החול שלך הסתיר לך מעט
את המצח, והצצת בה, על שפתיך חיוך קטן, ואהבתי אותך כל כך
באותו רגע. סבתא רחל אמרה שאם היית מתאמן, זה היה נשמע הרבה
יותר טוב, אבל יכולתי לראות שעינייה לחות מההתרגשות ושלרגע
נשכחו ממנה כל כאבי הגב והנפיחויות ברגליים כאילו שב ילד הפלא
שלה ויותר לא תצטרך לנקות אבק מהקלידים עם המקל הזה עם הנוצות
הצבעוניות.

דוד אלי רשם אותך לחוג כדורסל באמצע השנה, בהתחלה לא רצית כי
כעסת על כל העולם, אבל כשסבתא רחל הציעה שבמקום תלמד פסנתר
בקונסרבטוריון, אמרת שתמיד חלמת על כדורסל. לי לא היו חוגים.
בתחילת השנה אמא רשמה אותי לחוג בלט כי מאז ומתמיד חלמתי להיות
רקדנית. היא קנתה לי בגד גוף סגול ונעלי בלט ורודות ורשת כזו
שאוספים לתוכה את השיער כמו רקדנית. הכניסו אותי לקבוצה של
כיתות ה'-ו' כי לא למדתי ריקוד לפני כן, אבל לי לא היה איכפת,
כי אני אתאמן בבית ואהיה כל כך טובה שתוך חודש יעבירו אותי
לקבוצה של ז'-ח'. התרגשתי נורא כשאמא נשקה לי במצח "תהני" ואני
ירדתי לבדי מהמכונית ונכנסתי פנימה. התיישבתי על הספסל בצד
ונעלתי את נעליי הבלט הורודות שלי, אבל כפות ידיי הזיעו כל כך
שבקושי הצלחתי לקשור את השרוכים. המורה העמידה אותי בשורה
האחרונה כי הייתי הכי גבוהה וכמעט לא יכולתי לראות את עצמי
במראה כי אלו שלפניי הסתירו. עשינו חימום ומתיחות ולמדנו
תנועות עם שמות מסובכים שנשמעים כמו מאכלים במסעדה צרפתית.
והיו לי תנועות קצת מגושמות, ואז החלקתי על הטוסיק וכולן צחקו.
והתאמצתי לחייך כאילו לא כואב לי וגם אותי זה מצחיק, אבל כבר
החלו הדמעות לזלוג לאט ובלי קול על לחיי. המשכתי לרקוד ומידי
פעם בלי ששמו לב ניגבתי אותן והצצתי בשעון שעל הקיר לראות כמה
זמן עוד נותר. אבא חיכה לי בחוץ, ואני חייכתי חזק והתיישבתי
לידו מקדימה. "נו, איך היה?" הוא שאל. "בסדר" רעד קולי. ממש
בסדר... אבל נראה לי שזה לא בשבילי... החלו הדמעות להסגיר
אותי, זה לא כמו שחשבתי... כיסיתי את פניי בידיי והתייפחתי.
ואבא לא אמר שום דבר על זה שאני בוכה כמו תינוקת, ומייללת על
שטויות. הוא הציץ בי לרגע ופרע את שערי בידו ואמר לי שצריך
להלחם על  מה שרוצים באמת, כמו שהוא נלחם כדי לפתוח את הגלריה
בתל-אביב, כמו שאמא נלחמה שיקבלו אותה למשרד אפילו שלא סיימה
תואר ראשון בתקשורת, כמו שנלחמנו בשביל המדינה הזו. ושמחתי
שנתן את אמא כדוגמא, כאילו הוא גאה בה. קברתי את נעליי הבלט
ובגד הגוף החדשים שלי עמוק בארון מיד שהגעתי, כי לי אף פעם לא
היו כוחות למלחמות.

כל יום שני וחמישי בשעה רבע לארבע הייתי מציצה בחלון, לראות
אותך יושב על המדרגות בכניסה לבית של סבתא רחל ושורך את נעליי
האמריקה שלך, ואז קושר תיק כחול של אדידס לאחורה של האופניים
ורוכב לאולם הספורט לאימון. אחר כך היית חוזר עם לחיים סמוקות
מאוד, שותה מהברז שבחצר ליד הנענע ושוטף את פנייך האדומות
ושיער החול שלך. אם היה מזג-אוויר טוב היית נשכב עם גבך על
הדשא ועוצם עיניים מהשמש, ואני הייתי מביטה בך מהחלון למעלה,
מסתתרת מאחורי הוילון ורוקמת סיפורים וחלומות. דווקא אהבת את
הכדורסל, כי רצת הכי מהר בקבוצה אז היו זורקים לך כל הזמן את
הכדור, ופתאום היו לך המון חברים, גם כאלו שהיו איתנו בכיתה
לפני כן אבל אתה כעסת על כל העולם ולא שמת לב. יום אחד קבענו
ללמוד יחד למבחן בהיסטוריה, כבר למדתי בעל-פה את כל הסיכומים
כדי שתחשוב שאני חכמה, והגעתי עם קלסר גדול ושני קרמבואים כי
אמרת שאתה צריך משהו מתוק כדי להתרכז. אבל אתה ישבת על
המדרגות, ולא היה יום שני וגם לא חמישי. שאלתי אם אתה הולך,
ופתאום נבהלת ומלמלת "אני מצטער מיקה, שכחתי, לא יודע איך..."
קבעת עם יאיר ועידו להתאמן במגרש על קליעות. אה, זה בסדר...
הצלחתי בקושי לומר. אני אלמד אותך מחר בהפסקה הגדולה. את לא
כועסת, נכון? הרמת אליי את עינייך. לא, מה פתאום, בכלל לא,
זרקתי במהירות את המילים כדי להסתיר את קולי הרועד. נתתי לך את
שני הקרמבואים כי אני לא אוהבת כל כך גם ככה, ונשארתי עומדת
במקום כשהתרחקת עם אופנייך הצהובות. אחר כך התנדבתי ללכת
לדואר, כדי שתהיה לי סיבה לעבור בשביל שליד המגרש ולראות אותך
רץ איתם וצוחק בקול. קינאתי בך, קינאתי בהם, ולא ידעתי במי
יותר.

כל הערב בכיתי לתוך הכרית עד שכאב לי הראש. אבא ואמא התווכחו
כרגיל בסלון, על חשבון הטלפון שקיבלנו, ולמה אבא צריך להיות
הרע ולהעיר לנילי, ואמא שותקת. כאילו אין לו מספיק חובות על
הראש ומשכנתא, אז הוא צריך גם את זה. ולמה על הבגדים היא לא
מעירה לה? למה לקנות גופייה עם שני סנטימטרים של בד במאה שקל?
אבל לא רק בגלל זה בכיתי, אלא גם בגלל שחשבתי שעכשיו עם
הכדורסל והחברים החדשים, לא יהיה לך יותר זמן בשבילי. ולרגע
אבא ואמא השתתקו, ושמעתי את צעדייך במדרגות. זיהיתי אותם, כי
רק לך היו נעלי ספורט של אמריקה עם כריות אוויר. דפקת על הדלת
ואני קראתי "רגע" וניגבתי מהר את הדמעות. התיישבת על המיטה
לידי ושאלת אם תוכל לקחת את מחברת ההיסטוריה שלי כדי ללמוד
בלילה, אם לא איכפת לי כמובן, סבתא רחל מאוכזבת מהציונים שלך
וכל הזמן מדברת על התעודות של אבא שלך שהיה ילד פלא, ושאם לא
היה כל כך צנוע הייתה ממסגרת אותן ותולה בסלון. "בטח" עניתי.
את כועסת עליי, מיקה? שאלת והסתכלת לי בעיניים. על מה? השפלתי
עיניי. על ששכחתי שקבענו ללמוד. מה פתאום, רעד קולי, למה
שאכעס? אז את עצובה, אמרת. אני לא עצובה, התעקשתי. זה בגללם?
לא, אני כבר רגילה, נילי אומרת שזו הדרך שלהם לתקשר, אז כל עוד
שומעים משהו, זה סימן טוב. אחר כך הסברתי לך עוד כמה דברים על
רומא ויוליוס קיסר, ואתה סיפרת לי שעידו אמר שציפורה המורה
עשתה ניתוח להגדלת הציצי, ולא האמנתי ונשבעת לי בשעון החדש
שהביא לך אבא שלך.

הפיצוצים הכי גדולים היו תמיד בארוחות ערב של יום שישי. אחר כך
הייתה נילי יוצאת למסיבה ואני הייתי נשארת לשמוע אותם צועקים
כל הלילה. ביום שישי ההוא אמא חיכתה שאבא יסיים את כל מה שיש
לו בצלחת כדי לומר שמחר יהיה יום יפה, ואולי ניסע כולנו במוצאי
שבת לטיילת של תל-אביב, נטייל קצת ונשב באיזו מסעדה על החוף.
אבא צחק אל תוך כוס הבירה שלו, מה יש לעשות בטיילת, מאיפה יש
לך את הרעיונות האלו? ומסעדה? איפה את חיה שיש לך רעיונות כמו
ללכת למסעדה? את יודעת שאין לי גרוש בשביל המותרות האלו.
מסעדה... זה לא נשמע לך קצת אידיוטי להציע ללכת למסעדה כשאני
בקושי גומר את החודש? אמא כיווצה את שפתייה והעמיסה עוד סלט
חסה בצלחת כאילו היא באמת מתכוונת להמשיך לאכול. אפשר להשתגע!
מלמל אבא, מסעדה את רוצה. כן, מסעדה, לחשה אמא, כל החברות שלי
הולכות למסעדות עם המשפחה, לבנות שלי לא מגיע לאכול במסעדה?
בשביל לקנות פיצוחים ובירות לכל החברים שלך יש לנו כסף, ולזה
לא? הם המשיכו ככה גם אחרי שנילי ואני סיימנו לפנות את כל
הכלים ולהכניס אותם למדיח, עד שאבא קם בכעס וירק לעברה ש"תלכי
למסעדה, אבל תשכחי מזה שאני אבוא". אחר כך הסתגר בסטודיו שלו
ואמא ראתה איזו תוכנית אירוח בערוץ שתים. הם לא המשיכו לריב
בלילה, וקולותיהם לא התערבבו בשנתי. השתיקה הזו הפחידה אותי,
כי בויכוחים היה משהו שיגרתי שאיכשהו תמיד הצליח לנחם אותי.

במוצאי-שבת נסענו לטיילת בתל-אביב. סבתא רחל הרשתה לך לבוא
איתנו אחרי שאמא שכנעה אותה שאתה צריך להתאוורר, שזה ישמח את
מיקה ושאנחנו צריכות איזה גבר שישמור עלינו. היא הלבישה אותך
בחולצה מכופתרת בצבע תכלת ומכנס עם חגורה ורצתה שתנעל את
הנעליים השחורות אבל אתה התעקשת על נעלי האמריקה שלך. כל הדרך
שמענו רדיו באנגלית ונילי שרה עם חלון פתוח ושיערה הבלונדיני
התנופף. אני קפאתי מקור מאחורה, אבל לא אמתי כלום כדי לא להרוס
לה. אחר כך הלכנו לאורך הטיילת. אמא ונילי הסתודדו על דברים של
בנות, ואתה ואני שיחקנו תופסת וכל החול נכנס לי לנעליים. אמא
ונילי רצו לאכול במסעדה של פרות-ים ושרימפס וסושי, נילי אמרה
שכל הדוגמניות הכי נחשבות, המאכל האהוב עליהן הוא סושי. אתה
ואני רצינו פלאפל בפיתה ובסוף התפשרנו על מסעדה איטלקית. היה
שם מלצר אחד גבוה עם עגיל באוזן שלא האמין שאמא היא אמא שלנו
כי היא נראית כל כך צעירה, ואמא חייכה את החיוך המתוק הזה שלה
ולחשה בקול מתנגן שאפילו נילי לא יכולה לחקות שכן, היא האמא של
שתי הבנות ושהבן הוא כמו בן שלה. התמלאתי בכעס ונשכתי חזק את
שפתיי הפצועות. אני לא יודעת מה הכעיס אותי יותר- האופן בו
הסיטה מולו את שיערה באצבעותיה הרכות והחיוורות או שאמרה שאתה
כמו בן שלה. באיזו זכות היא אומרת את זה? באותו רגע לא חשבתי
אפילו על האפשרות שאמרה את זה בגלל אתה החבר הכי טוב שלי, בגלל
שרצתה שתרגיש שייך. כל מה שחשבתי עליו  היה אבא שלך וחיוך
הפרסומת למנטוס שלו ואיך כל הלילה היא בטח מדמיינת שבמקום אבא
שלי, עם חולצת כתמי השמן יהיה הוא, עם טובלרון של שדה תעופה
ושעון יוקרתי. אחר כך הגיע הספגטי שלנו ושנינו התחרנו מי יכול
לגלגל הכי מהר והכי הרבה ספגטי על המזלג, אז שכחתי כמעט מהכל.
ניסינו להכניס את  כל הספגטי שגלגלנו בבת אחת לפה וכל המסביב
של השפתיים התלכלך לנו ברוטב עגבניות. אמא חתכה את הניוקי שלה
לחתיכות קטנות עם סכין ומזלג ואמרה לנו שנפסיק לשחק עם האוכל.
בדרך הביתה, במכונית, התווכחנו מי ניצח בתחרות והתגלגלנו בצחוק
שהפריע לנילי לשמוע את השיר של מריה קארי. "תפסיקו להתנהג כמו
שני ילדים מאוהבים" היא אמרה פתאום. מיד השתתקנו. בטח הסמקתי
כמו סלק, ואתה, יכולתי לראות מזווית עיניי, השפלת את עינייך
ושיחקת בשרוכים של נעלי האמריקה שלך. היא בטח התכוונה להגיד
שאני מתנהגת כמו ילדה מאוהבת, חשבתי לעצמי ולא העזתי להביט בך
עד שהגענו. כל הדרך תכננתי איך אצעק על נילי כשנכנס הביתה, אבל
אז התחרטתי כי רציתי שאבא יחשוב שנהננו נורא ואולי בפעם הבאה
יבוא איתנו גם. יצאת מהאוטו ואמרת תודה רבה בשקט והכנסת את
החולצה המכופתרת למכנסיים שסבתא רחל תחשוב שנשארת מסודר. הצצתי
בך לרגע, ואתה חייכת ועשית לי "וי" עם האצבעות, שניצחת. אז
נתתי לך להיות המנצח, כי מה זה משנה בעצם אם זה אתה או אני.

בחודש אפריל חגגו לך בר-מצווה. סבתא רחל רצתה משהו גדול באולם,
כמו שעשו לבן של רבקה שוורץ ושתוכל להזמין את כל השכנות
שהפסיקו לבקר אצלה מאז מה שקרה לאמא שלך, ושיהיה פסנתר כנף לבן
ואבא שלך ינגן משהו של צ'ייקובסקי, ואולי גם אתה, בארבע ידיים.
בסוף עשיתם משהו צנוע יותר בחצר האחורית של סבתא רחל. דוד אלי
התקין שם מנורות ודאג לקייטרינג וסבתא רחל רצתה שתלבש חולצה
מכופתרת בתוך המכנסיים ועניבה כמו שאבא שלך לבש בבר מצווה, אבל
דוד אלי אמר לה שהיום זה לא כמו פעם, ואשתו דניאלה לקחה אותך
לקנות בגדים. התאמנו יחד על הפרשה שלך בנקודה בה הפרדס נשק
לדשא. אבא שלך הגיע יומיים לפני העלייה לתורה, אבל היה עסוק
מידי בבר-מצווה מכדי להביא לנו שוקולד של שדה תעופה, ואמא
שיצאה לשטוף את המרפסת במכנס קצר וגופייה של נילי לא קיבלה
הזדמנות לחייך את החיוך המתוק שלה וללחוש מילים יפות בקול
מתנגן. אבא לא הרשה לי ללכת לעלייה לתורה כי אלו קישקושים של
דתיים שלא מתגייסים לצבא וגונבים למדינה את כל הכסף. אמא אמרה
זה טוב שאכיר את בית הכנסת ואת הדת היהודית, ושלא ידבר ככה ליד
הילדה. הם התווכחו כל הלילה ואני בכיתי בלי קול. סתם צביעות!
צעק אבא ופתח שוב ושוב את דלת המקרר. הוא דיבר על סבא שלך שהיה
איש טוב וציוני, יהודי אמריקאי שעלה לארץ כדי לעבוד בחקלאות
ועל אבא שלך שברח לארה"ב ומעלה אותך לתורה כאילו בכלל איכפת לו
מהיהדות ומארץ-ישראל. ואמא שתקה ומלמלה שזה בכלל לא קשור. וכל
מה שרציתי היה לזרוק סוכריות טופי בכל מיני טעמים וללחוש עם
השפתיים יחד איתך, ולראות את סבתא רחל בוכה מהתרגשות וגאווה
מתחת למטפחת ראש בצבע בז'. ביום חמישי בערב חנו עשרות מכוניות
בשורה ארוכה ברחוב שלנו, נילי נתנה לי את אחת השמלות שלה,
סגולה עם כתפיות ורצתה לאפר אותי, אבל פחדתי מהתגובה של אבא
ששונא צבעים על הפנים, אז רק התזתי קצת בושם וצבטתי את הלחיים
כמו סקרלט של "חלף עם הרוח" כדי שיהיו סמוקות כמו שלך. סבתא
רחל קיבלה אותנו ראשונה, היה לה אודם חזק שנמרח לה קצת על
השיניים והיא נישקה אותי על שתי הלחיים ולחשה לי באוזן "גדל
לנו הילד, מיכאלה". החזקתי את ידה הקמוטה והצצתי באמא כשהניחה
את ידייה הרכות והחיוורות על כתפיו הרחבות של אביך, נישקה את
לחיו ולחשה מזל-טוב, ואבא משתרך מאחוריה, במכנס עבודה וחולצת
טריקו, בועט בענף יבש כמו ילד. חיכיתי שנילי תברך אותך קודם,
שאוכל לעשות כמוהה. היא רכנה מעט לחבק אותך ונישקה אותך על
הלחי. רציתי לעשות כמוהה, אבל אבא ואמא היו לידי, ואבא שלך,
מילא סבתא רחל שגם ככה הסתכלה רק לכיוון השני כדי לראות מי בא.
אבל גם הזמנת את יאיר ועידו והתביישתי נורא. חיבקתי אותך מהר
ולא ידעתי מה לומר. "יפה לך השמלה , מיקה" אמרת לי. אף פעם לא
ראיתי אותך עם שמלה. אה... תודה... היא של נילי, גמגמתי. אני
לא זוכרת הרבה מהערב עצמו כי כל הזמן הייתי עסוקה בפחד שתתרומם
לי השמלה מאחורה, אני זוכרת שאבא אכל הרבה סיגרים ואמא אמרה
שיהיו לו ידיים שומניות, ושנילי שתתה קוקטיל בצבע ורוד זרחני.

אבא ונילי רבו בסלון, כי אבא נכנס לחדר שלה בלי לדפוק כשהיה
אצלה בחור. ואיך הוא מעיז להיכנס לחדר שלה בלי לדפוק? היא כבר
גדולה! ואיך היא מתנהגת בצורה זולה ומופקרת, מזמינה כל יום
בחור אחר הביתה? ואבא ירק לאוויר מילים איומות ונילי צרחה שאין
פרטיות בבית הזה ושהוא סתם מוציא עלייה את הכעסים שלו. ואבא
שאג חוצפנית, כפויית טובה! הכל אני נותן לך ואת, אין לך טיפת
כבוד! ונילי רכעה ברגליה ובגרון חנוק דמעות צעקה ששום דבר לא
מספיק טוב בשבילך! תלך כבר לפסיכולוג ותעזוב אותנו בשקט! ואמא
שתקה ושטפה כמה כוסות קפה, ונילי עלתה למעלה להסתגר בחדר.
ורציתי לחבק ולנחם אותה אבל היא נעלה את הדלת. ואז אבא צעק על
אמא שזה קל מאוד לתת לו להיות הרע, ואמא שברה כוס אל תוך
הכיור. סתמתי אוזניי בכפות ידיי ועצמתי עיניי בכוח ושרתי שירים
בקול רם בתוך חדרי "ויהיה טוב, יהיה טוב, לפעמים אני נשבר..."
והכנסתי ראשי מתחת לכרית והכיתי את המיטה עד שידיי כאבו. אז
קמתי ורצתי במורד המדרגות ודרך הדלת היישר אל הפרדס ועוד
הספקתי לשמוע את אמא מקללת וידה האחת מעט מדממת מרסיס שפצע
אותה. ואתה הלכת לחוג כדורסל, אז רצתי עמוק לתוך הפרדס
והתיישבתי על האדמה היבשה וכתבתי עם ענף שבור מילים על האדמה.
לעזאזל ומספיק וחרא-בלבן ועזרו-לי ואלוהים ושמיים וריקוד
ונעלי-בלט ונעלי-אמריקה וכריות-אוויר ויונתן ויונתן ויונתן
ויונתן-ומיקה-לנצח-שתי-נשיקות-במצח. ומחקתי הכל בכפות ידיי
הדביקות מדמעות והתלכלכתי כולי והנחתי את ראשי הכבד על האדמה
ועצמתי את עיניי העייפות. כשקמתי היה כבר חושך ויכולתי לשמוע
את קול צעדייך האהוב על העשב היבש. "מיקה" רכנת מעליי ולחייך
סמוקות מריצה. מיקה, את בסדר? כולם מחפשים אותך. כן... אני
בסדר... הכל ממש בסדר, הכל נהדר. קמתי ומשכתי באפי וניקיתי
באצבעות הפסנתרן שלך את החול מפניי ורציתי להניח את ראשי בשקע
הזה שבין הצוואר לכתפיים שלך אבל לא העזתי. אבא כועס? שאלתי.
לא, אף אחד לא כועס, משכת אותי בחזרה הביתה. אבא עמד בפתח הבית
וכשראה אותי מרחוק עלה לסטודיו שלו. אמא רצה אליי וליטפה את
פניי והיה לה פלסטר.

סבתא רחל שנאה את הקיץ בישראל, בעצם גם את החורף. היא הייתה
יושבת במטבח מול מאוורר או במרפסת עם מניפה וכל הזמן רוטנת על
שהיא עוד לא זוכרת חום כזה, וייזמיר, מאז שהייתה בהיריון עם
אבא שלך. אתה ואני היינו רצים ברגליים יחפות כשהממטרות פועלות
ואתה היית חוזר כל יום מבי"ס עם ארטיק-קרח-ענבים שהיה צובע לך
בכחול את הלשון וסבתא רחל הייתה נבהלת כל יום מחדש. עד שהגיע
החופש הגדול. בשני ליולי, יום לפני שנסעת לאבא שלך בניו-יורק,
סבתא רחל לא הרגישה טוב, כאבו לה הרגליים והגב התחתון, וקצת
הגרון והאזניים. גם אני הייתי עצובה מאוד על שאתה הולך וכל
הלילה חשבתי איך אפרד ממך ואיך אחבק אותך. בבוקר רכבנו
באופניים לחורשה של הצבים, אתה רכבת מהר באופניים הצהובות שלך,
ואני מתנשפת מאחורה צעקתי "יונתן!" ואתה הסתובבת לרגע והוצאת
לי לשון ורכבתי מהר-מהר להגיע אלייך עד שנפלתי, האופניים עליי,
והברך השתפשפה לי, כמו אז שנשרטתי בפרדס ביום שהכרתי אותך.
כואב לך? רצת אליי. לא, לא נורא, התביישתי בעצמי והשפלתי
עיניי. התכופפת ועשית לי "פו" על הרגל ושאלת - שורף? ועשיתי לא
עם הראש. זו בטח הפעם האחרונה שאראה אותך, עלו דמעות בגרוני.
כאילו סגרנו מעגל, נפצעתי אז ועכשיו וכל מה שהיה נגמר. אתה
תחזור, נכון? הרמתי אלייך עיניים לחות. בטח שתחזור, אתה מבטיח,
אתה נשבע לי. אתה הרי שונא ללמוד, אז עוד באנגלית? ושילבנו
אצבע באצבע ונשבעת בטרקטור של דוד אלי ובפרדס כולו. דוד אלי
לקח אותך לשדה תעופה בארבע בצהריים. סבתא רחל ארזה לך אפרסקים
ושזיפים וענבים בקופסא של פלסטיק שתאכל בריא במטוס ובכתה המון
על החולצה המכופתרת שלך. טחבתי לך שיר עם חרוזים לתיק, על
ציפורה ועל עוף מכובס ועל לוחמות יפניות וארטיק-קרח-ענבים.
חיבקתי אותך מהר ואתה לחשת לי - תתאמני עם הספגטי, וצחקתי
ורצתי הביתה לפני שאצטער. ראיתי אותך נעלם עם המכונית של דוד
אלי ואת סבתא רחל נעלמת לתוך הבית הריק וסגרתי את הדלת.

בקיץ שבין כיתה ז' ל-ח' הייתי בודדה, בעצם כמו בכל הקייצים
שהיו לי מלבד ההוא בו הכרתי אותך. אמא שוב עשתה לי את ההרצאה
הזו על למצוא עוד חברות וחברים בקולה המתנגן והלוחש. ואבא לקח
אותי איתו פעמיים בשבוע לגלריה שאעזור לו לסדר ואפגוש קצת
אנשים. פעם אחת הלכתי לבית של עינב מקצה הרחוב וכל השעה וחצי
היא הראתה לי בגדים חדשים שקנתה לכיתה ח' וספר שלקחה מדודה שלה
על בנים ובנות והתפתחות וכל הזמן הנהנתי בראש כאילו אני מבינה
בנושא. ופעם אחת גם נסעתי עם ליאת ואורלי לקניון בעיר וראינו
בקולנוע סרט של מבוגרים שהביך אותי נורא, אבל לא אמרתי כלום.
כל יומיים הייתי הולכת לדואר לראות אם קיבלתי ממך גלויה. שלחת
לי אחת עם הפסל שמחזיק לפיד ורשמת בכתב גדול שיתפוס הרבה מקום
שיש שם בניינים גבוהים עד השמיים ומקדונלדס בכל מקום וקולה
בטעם דובדבנים. ובתחילת אוגוסט שלחת גלויה של ניו-יורק בלילה
וכתבת באלכסון שאתה אוכל כמעט כל יום צ'יפס עם קטשופ אבל שלא
אספר לסבתא רחל, ושהלכתם למשחק כדורסל ולשלשה סרטי פעולה
מגניבים. שמתי את הגלויות בתוך כרך של האסופית וכל לילה
התפללתי לאלוהים שאבא לא מאמין בו, שתחזור, כי נשבעת בפרדס.

אמא שלחה אותי לבקר את סבתא רחל עם כמה פרוסות עוגת תפוחים.
דפקתי על הדלת חמש פעמים ובסוף נכנסתי כי סבתא רחל כבר לא
שומעת טוב, חוץ ממנגינות בפסנתר. היא שכבה על הספה ורגלייה
השקופות והנפוחות היו מונחות על כרית גבוהה. מי זה? היא נבהלה.
זו מיקה. נבהלתי גם אני. "מיקה?" היא חזרה אחריי. "מיכאלה"
אמרתי והתקרבתי אלייה, הבאתי לך עוגה מאמא. תודה, מיידלע, היא
חייכה וגיששה אח ידי. אחזתי בידה והיא הייתה מזיעה ודביקה, אז
החזקתי חזק שלא תעלב. יש שוקולדים בקריסטלים שליד הטלוויזיה
וגם עוגת פרג במקרר, וזה טעים מאוד עם ספל חלב, אמרתי לא תודה,
אפילו שאמא אמרה שזה לא יפה להגיד לא למארח, ובכל זאת לא
רציתי, כי הבית נראה ישן כל כך וגם השוקולדים, בלעדייך. היא
השתעלה קצת, והתנשפה ונאנחה ושאלתי אם היא מרגישה טוב. בגיל
שלה כבר לא מרגישים טוב, כל הגוף כואב לה, צריך רופא. תתקשרי
לאדם, היא ביקשה ועפעפייה כבדים, שיזמין לי רופא, אבל לא את
ד"ר צוקרמן, הוא חושב שאני ממציאה ובכלל לא איש נחמד. התכוונת
לאלי, אמרתי לה. לא, תתקשרי לאדם. היא התעקשה. אבל אדם לא
בארץ, הזכרתי לה. נכון, היא צחקה ופיה התכווץ. חיכיתי עד שדוד
אלי הגיע לקחת את סבתא רחל לרופא, והיא התלוננה למה הרופא לא
בא אלייה כמו שתמיד היה מגיע רופא לאמא שלה שהייתה אישה בריאה
כי אכלה שום כל יום והאריכה ימים.

אמא ואני הלכנו לבקר את סבתא רחל כל יום בקיץ אחרי שלקחו אותה
לרופא. לא משהו רציני, קבע ד"ר צוקרמן, שתאכל פחות כולסטרול
ויותר תשומת-לב. אמא הייתה יושבת ליד הספה, אוכלת עוגת פרג
ומקשיבה לסיפורים על אבא שלך שהיה ילד פלא, ואני שקעתי בכורסא
האפורה שהייתה של סבא שלך ושקעתי במחשבות. לא האמנתי שבאמת
תחזור עד ששמעתי את צעדייך המהירים בסנדלים חומים על הדשא
הרטוב בבוקר של סוף אוגוסט כשדוד אלי אסף אותך משדה-תעופה
וסבתא רחל חכתה לך במרפסת עם מניפה. אחרי שחיבקת אותה והיא
סיימה לבדוק אותך, שלא רזית ואתה לא חיוור, ושלא קילקלת את
השיניים במתוקים, רק אז העזתי לזוז ממקומי מאחורי הוילון ולרדת
בריצה במדרגות. הפסקתי לרוץ כשהגעתי החוצה כי התביישתי שיראו
וחיבקתי אותך והיינו כבר באותו גובה ושמחתי נורא. גבהת. אמרתי
לך. ולך יש עוד כמה נמשים. צחקת. הבאת שני צמידים אחד לנילי
ואחד לי, זה ממש אופנתי היום בארה"ב. ועדיין אין בארץ. נתת לי
לבחור, אז לקחתי את הורוד.

פחדתי שתשב ביחד עם יאיר ביום הראשון של כיתה ח' ואז אצטרך
לשבת עם אורלי, אם כבר לא תמצא מישהי אחרת לשבת לידה, ואעמיד
פנים שאני מבינה בבקסטריט-בויז ובליאונרדו די-קפריו.
אבל יאיר ועידו התיישבו ביחד בשולחן האחורי ושמרו לך את השולחן
לפניהם, ואתה קראת לי שאשב לידך. סבתא רחל לא חזרה ממש להיות
עצמה גם אחרי שחזרת עם עינייך הגדולות ולחייך הסמוקות ושיער
החול שלך וצחוקך. "כשזקנים עייפים" היא אמרה לאמא שלי כשלא היה
לה כבר שום עוגת פרג להציע לה, ואמא לחשה בקול מתנגן שלא צריך
רחל, שהיא באה בשבילה ולא בשביל העוגה. היא הייתה שולחת אותך
לקונדיטוריה פעם בשבוע, לקנות עוגת פרג כשבאים אורחים ועוגת
שמרים עם צימוקים שיהיה לשבת. פעם באתי איתך וקנית לשנינו
בעודף ביצת-הפתעה של שוקולד, והתחלקנו חצי-חצי ובפנים היה גמד
עם זקן לבן וכובע כחול ונתת לי אותו שאשים עם כל המיניטורות
שלי בשידה. דוד אלי קנה לבני-דודים שלך כלבה שנראתה כמו הכלבה
מ"לאסי", מתנה לראש-השנה. הם היו משחקים איתה בחצר של סבתא רחל
כשאלי היה מטפל בפרדס ובגינה, זורקים לה כדורים וצלחות
מעופפות. לך הם לא הרשו, אפילו שנורא רצית, אני חושבת שזה בגלל
שהם ידעו שדוד אלי אוהב אותך כאילו היית גם כן אחד מבניו,
ובקנאתם קיוו למנוע ממך לפחות את אהבתה של לאסי שלהם. לפעמים,
כשהיו נעלמים לתוך ביתה של סבתא רחל לאכול שניצל, היית מתיישב
לידה ומלטף את פרוותה הרכה. אז אחרי שנגמר חופש סוכות דוד אלי
לקח אותך ל"צער בעלי חיים" לבחור כלב עצוב ויתום ולהיות עבורו
הכל. "מיקה, בואי מהר!" צעקת לי מלמעלה, אז הנחתי בצד את
השיעורים במתמטיקה. ואתה ישבת על הדשא וליטפת כלב רועד שהסתיר
את פניו בדשא שדוד אלי לא כיסח כבר שבועיים בגלל כל הבלגאן עם
לאסי. מיקה, תכירי את מוגלי, ומוגלי, תכיר את מיקה. אמרת
ועינייך נוצצות. ולמוגלי היו כפות רגליים עבות ותלתלים אפורים
כיסו את עיניו, והוא לא הביט בי כשרכנתי להעביר ידיי בין
תלתליו הבהירים וטחב פניו עמוק באדמה. מוגלי גור-אדם.

רק אחרי שבועיים, שזה הרבה זמן בשביל כלב, הסכים מוגלי לרוץ
למענך בחצר של סבתא רחל ולכשכש בזנב, וכשהיית מתקרב ללטף אותו,
הוא היה מרים אליך עיניים לחות, כאילו משתחווה. הוא היה רץ לאט
כי כפות רגליו היו עבות ומגושמות והיה משאיר עקבות של בוץ על
המרפסת של סבתא רחל. אבל סבתא רחל עייפה מניקיונות, ופעם ניקית
למענה את הבית והיא כיווצה את שפתייה כי לא הייתה מרוצה. אז
דוד אלי הביא לה עוזרת שתבוא כל חמישי, תנקה את הבית ותכין מרק
עוף וגריל ותפו"א עם רוזמרין ואורז עם שקדים, שיהיה לשבת. היא
נראתה כל כך זקנה כשישבה מקומטת על כיסא במרפסת, עוקבת במבטה
אחר שתי דמויותיכם הרצות ונזכרת ברגליים של ילד אחר שהיו
מתופפות פעם על הדשא הלח וידיים עם אצבעות ארוכות שהיו דביקות
מתפוזים ומנגנות מנגינות שקטות ורכות על פסנתרו של ילד פלא.
אבא אמר שזו בושה, איך מישהו משאיר את הבן שלו אצל סבתא שעייפה
אפילו מלטפל בעצמה. ואמא לקחה בכעס כף נוספת של עדשים לצלחת
ושתקה. איש נחמד, מנומס, אבל מתנהג כמו נער, לוקח את החפצים,
נוסע לארה"ב ופותח עסק בלי לחשוב בכלל... הוא המשיך למלמל
ולהפוך את הקציצות מצד לצד. הוא לא יודע שמצבה הדרדר כל-כך,
פתחה אמא בהגנה. אף אחד לו מספר לו. מספר? ירק אבא בזילזול, זה
דבר שלא צריך לספר, הוא צריך לשים לב בעצמו, זה פשוט מאוד נוח
לו לחזור לחיות כמו בן עשרים אז הוא מתעלם מכל הסימנים,
לספר... שתיתי את הספרייט בכוס הורודה שלי והצצתי בפניה
הכועסות של אמא כשהתפרצה פתאום בקריאות של תתבייש לך, הוא עבר
טרגדיה, הוא מנסה לשקם את עצמו, לשקם נפשית, מה אתה בכלל מבין
באהבה, כן, הוא אהב את אשתו, מה כל כך נורא בזה, לאהוב אישה,
וכן, המוות שלה שבר אותו, איך אתה בכלל יכול לשפוט אותו? אבא
חייך בלעג כאילו כל מילותיו באותה ארוחת צהריים של שבת נועדו
כדי לריב איתה. אספתי את הכלים והכנסתי למדיח ברעש גדול, שחס
וחלילה, אם תתקרבו, אתה ומוגלי, לא תוכלו לשמוע. ומישהו מלמעלה
החליט להוריד גשם ראשון, חזק ורעשני שיהפוך את צעקותיהם למשהו
מעורפל ועמום. וריח של אדמה רטובה שטף את הבית, אולי יש
תקווה.

ישבתם שניכם על המדרגות במרפסת, כי סבתא רחל לא הסכימה שמוגלי
יכנס הביתה וגם אתה היית רטוב כי חזרת מאימון באופניים, ולבשת
מעיל גדול ואפור שסבתא רחל נתנה לך שלא תתקרר לה בחוץ. ואמרת
לה שלא קר בחוץ, אבל היא התעקשה ש"גשם זה גשם". אז ברחתי מהבית
כמו שנילי ברחה עם אורן הי"אניק שיש לו ג'יפ גדול. פינית לי
מקום לידך, ונראה היה שמוגלי קצת כועס שאני מצטרפת, והצטערתי
שלא הבאתי לו קציצות שנשארו מארוחת-הצהריים ואז אולי היה אוהב
אותי יותר. שתקנו כמה דקות והמילים "לאהוב אישה" שצעקה אמא
לקערת העדשים לפני שעתיים הדהדו לתוכי. האם אבא לא יודע לאהוב
אישה? והאם אמא רוצה בעל אחר, שכן יודע, כמו אבא שלך? ואתה,
אתה תדע לאהוב אישה? ואני אזכה אי פעם למישהו שיאהב אותי?
והשפלתי עיניי אל הבוץ שנדבק לנעליי האמריקה הבלויות שלך. למה
את עצובה, מיקה? שאלת אותי. אני לא עצובה, רק חושבת. עניתי.
ואתה? למה אתה עצוב? ואמרת שסבתא שלך לא מרגישה טוב אבל לא
רוצה ללכת לד"ר צוקרמן, כי הוא חושב שהיא ממציאה ובכלל, לא איש
נחמד. ולמה שהוא לא יבוא אלייה, והיא תמיד אליו. ואמרתי לך
שסבתא רחל אישה חזקה, ככה אמא אומרת. אבל לא בגלל זה אתה עצוב,
יצאו אדים מפיך לאוויר הקר, אלא בגלל מחשבות שיש לך. מחשבות?
כן, מחשבות רעות... מה למשל? שלפעמים, לפעמים אתה חושב שאם
סבתא רחל תמות, אז אבא שלך יחזור, ותחיו כאן בבית, שניכם,
ותשחקו יחד כדורסל בחצר ותטפלו יחד בפרדס, ותהיו שמחים. ונגעתי
מהססת בכתפך וניסיתי לנחם בלי מילים. ולפעמים בלילה אתה מדמיין
איך זה יהיה, ומחכה לזה, וסבתא רחל צועדת עייפה כדי לכבות לך
את הרדיו בלילה ולא יודעת על המחשבות האיומות שלך. וכל כך
רציתי לחבק אותך אל ליבי וללטף את שיער החול שלך ולנשק את
לחייך הסמוקות והחמות בשפתיי הקרות.

לא היה לך מצב-רוח אותה תקופה, בגלל סבתא רחל ובגלל שפתאום היו
בך כעסים על אבא שלך שהשאיר אותך איתה, כאילו אתה איזה עול שאי
אפשר לרפא את פצעיו איתך, וכאילו לך אין פצעים. והתגעגעת אליו,
ואליה, אמרת לי פעם אחת, כי עכשיו אתה לבד, אתה ומוגלי. ואני?
רציתי לשאול, איפה אני בעצב שלך? פעם אחת אפילו צעקת על סבתא
רחל כי היא שפכה על הסנטר שלה והשמלה והשטיח הפרסי את מיץ
התפוזים שסחטת לה. וסבתא רחל התביישה כמו ילדה קטנה, כמו
שהתביישתי פעם אני כשקנו לי גלידה בטעם שוקו-תות-וניל והיא
נפלה לי על המדרכה. ויום אחד, כשירד גשם חזק וסבתא רחל התכרבלה
מול התנור שהביא לה דוד אלי והיו בו יותר מידי כפתורים, ומוגלי
הסתתר במלונה, ישבנו שנינו בחדרי וניסינו להקשיב לשיחה של נילי
עם אורן הי"אניק עם הג'יפ, אבל ברעש הגשם יכולנו לשמוע רק את
צחוקה של נילי ואת קולו העבה מתערבב בו. בוא נשחק בקוסם מארץ
עוץ, הצעתי. כמו בחורף שעבר שהיינו מכבים את האור ומדמיינים
שיש סערה והבית מתעופף. "זה ילדותי לשחק בזה" אמרת. נעלבתי
נורא אז הסתובבתי ופירקתי את הצמה כאילו אני רוצה לקלועה מחדש,
והייתי עם גבי אלייך כשדמעות החלו להיקוות בעיניי. ילדותי,
ילדותית התכוונת, בכיתי בתוכי, תינוקת, בכיינית. ופתאום ליטפת
את שערי הפזור מלמעלה למטה, ואחר כך חיבקת את מותניי מאחור
והצמדת פנייך לפניי ולחשת "סליחה, מיקה, סליחה, לא רציתי לפגוע
בך". זה לא חשוב... משכתי באפי כדי להסתיר את הרעד שגרם לי מגע
גופך החם. וליבי דפק מהר-מהר אז התנתקתי ממך והסתובבתי ובחיוך
אמרתי שהכל בסדר, לא נעלבתי, לא קרה כלום.

כל הלילה התייסרתי בזכר מגע ידייך בשערי ובמותניי. מה חשבת
לעצמך, יונתן? התהפכתי במיטתי. מה חשבת כשנגעת בי ככה? לא
הרגשת את הרעד שגרמת לי? לא ידעת שלעולם לא אוהב אחר מלבדך?
ועינב מהבית בקצה הרחוב אמרה לי שבנות מתבגרות הרבה יותר מהר
מבנים, ושהבנים בגיל שלנו לא מבינים כלום. ולך אף אחד לא סיפר?
ובעצם, מי יכל היה לספר, שהרי בתקופה של סבתא רחל לימדו רק
שירי ילדים ברומנית ולאכול עוף מכובס. ואיך לא הבחנת בשינוי
בקצב נשימותיי כשעמדת כל כך קרוב, ואולי הבחנת? לא, בבקשה שלא
הבחנת. ואולי אם הייתי יותר כמו נילי? עם השיער הבלונדיני
שנתנה לה אמא, והשפתיים הורודות, למה לא יכלה להשאיר לי אפילו
משהו אחד? או לקחת ממני כמה נמשים, לעזאזל!

בזיכרוני ירד המון גשם בחורף ההוא, אפילו שבחדשות עדיין דיברו
קצת על הכינרת ודוד אלי היה מודאג מהתפוזים שלא מקבלים מספיק
מים מלמעלה. כבר לא שיחקנו בקוסם מארץ עוץ, ואתה שיחקת הרבה
כדורסל בנעלי אמריקה ישנות על הדשא הרטוב והבוצי של סבתא רחל.
גבהת עוד קצת וצימחת שיער ארוך, אפילו שסבתא רחל אמרה שאתה
נראה כמו ברברי. והיית קצת מרדן, ואת העוף המכובס היית נותן
בסתר למוגלי, ולפעמים כשהיינו נשארים רק שנינו בחשכה החורפית
מול התנור עם הכפתורים היית מביט בי בעיניים קצת משונות והייתי
מתביישת פתאום ותוקעת ידיים בכיסים. ביום שנשבר לנו החלון
במטבח, יצאתי במעיל וצעיף ורוד, שאמרת שמזכיר לך את אמא שלך,
לנשום אדמה רטובה בזמן ששיחקת עם מוגלי כי כל כלב צריך מנת
תשומת-לב ליום, אמרת לי. אם אמא ואבא לא היו צועקים במטבח לא
הייתי יוצאת, כי לא רציתי לבזבז למוגלי שום דבר ממה שמגיע לו,
כי גם ככה ניסיתי נורא להתחבב עליו. כבר מהצהריים שהם רבים, כי
אבא שוב רב עם הבעל של אחותה על פוליטיקה באמצע הארוחה, והפעם
ריב ממש כי הבעל עזב באמצע ואחותה נאלצה ללכת אחריו בלי אפילו
לטעום מהקומפוט. בגלל אנשים כמוך, ירק אבא לשולחן, שמוכנים
לוותר על אדמות שאנשים שפכו דם למענן, המדינה הזו תתפרק. המצב
החברתי והכלכלי הם שיהרסו אותנו, זעם אבא לתוך הבירה, ולא
הטרוריסטים, מלחמות יש בכל הארצות, ואם ההורים שלך היו נכנעים
לכל מלחמה, לא הייתה פה. שטויות, הכל שטויות, אנשים כמוך,
שמוכנים לתת הכל כדי להרגיש בשוויץ, שיעברו לגור בשוויץ, אפשר
לחשוב שמישהו מכריח אותך להישאר ולעזאזל עם כל הקלישאות האלו
של שלום, פה זה לא שנות השישים ואנחנו לא ילדי הפרחים, בגלל
כפויי טובה ופחדנים כמוכם המדינה הזו תתפרק! ואמא צווחה כמו
משוגעת מהרגע שהמכונית שלהם התרחקה. לא כל העולם צריך להסכים
עם הציונות הפאנטית שלך! זו אחותי לעזאזל, אחותי! ואבא סינן
שעם החינוך בבית שלה, הוא מתפלא איך היא לא בחרה לעצמה גם איזה
בעל סמרטוט.

התפלאתי קצת שהזכרת את אמא שלך, וליטפתי באצבעותיי הקרות את
הצעיף הורוד שהזכיר לך אותה. לא דיברת עלייה כמעט אף פעם, ומאז
שהחבאנו את אלבום החתונה במגירה נעולה כמו חדרו של אבא, לא
הבטת בו עוד. חייכת ואמרת שנהגה לכסות איתו את השיער שלה
כשהייתה תולה כביסה. היו לה נמשים. נמשים? התפלאתי, אבל לא
רואים בתמונות. כן, קצת נמשים, על האף וקצת על הלחיים, ואלי
בעצם רק על האף, אתה כבר לא זוכר. קצת התביישתי שאתה שומע אותם
צועקים, אפילו שהיית רגיל, כי הפעם זה היה אחרת. כי הפעם אמא
היא שצעקה, שצרחה, שרקעה ברגליה והיכתה את השולחן. ואולי היו
אלו צעקותיה שהזכירו לך את אמך, כי הינה אמא שלי כל כך צועקת,
וחיה ונושמת, ואמא שלך אינה. ומוגלי השעין ראשו על נעליי,
כאילו הוא סולח על שבזבזתי קצת מזמנו, ושמחתי, כי זו הייתה
הפעם הראשונה שהוא ביטא חיבה כלפיי. ופתאום רעש פצצה, לא, אין
אוטובוסים במושב כדי שיתפוצצו, ואין מסעדות שיכנסו אליהן
מחבלים מתאבדים, אלו לא הטרוריסטים שאבא אומר שלא הם יהרסו
אותנו. חלון המטבח התנפץ לרסיסים. רצנו שלושתינו הביתה. אבא
עמד בפתח הבית, דומם כפי שמעולם לא ראיתי אותו, ואמא כרעה על
ברכייה על ריצפת המטבח תחת החלון שזה עתה ניפצה כשזרקה לעברו
את סיר הקומפוט, והרצפה התמלאה כולה זכוכית וחתיכות של תפוחים
ושזיפים. לא היו בפניה של אמא הבעה, וקיוויתי שנילי תחזור כבר
מהסרט עם אורן היא"ניק עם הג'יפ. לא ידעתי מה לעשות קודם,
לטאטא את רסיסי הזכוכית או לנגב את הקומפוט שנשפך, ובסוף רצתי
החוצה והתיישבתי מקופלת ובוכה על הנדנדה. באת אחריי, והרשת לי
לקבור את פניי בחולצה שלך שהריחה מכביסה ותפוזים ולהרטיב אותה
במליחות.

למחרת כשחזרנו מבי"ס ישבה אמא על הספה בסלון עם מזוודה חומה,
היא לא נראתה שוב כועסת, אך עינייה היו חסרות מנוחה ועוקבות
אחר תמונות מרצדות על מסך הטלויזיה. אמא, את עוזבת? מיהרתי
לשאול. מוזר היה בעיניי שבחרתי במילה עוזבת, ולא נוסעת או
הולכת. אמהות לא יכולות לעזוב, כי אמא זה לכל החיים. בואי.
לחשו שפתייה. שבי קצת לידי. היא אספה את כפות ידיי הקרות
מההליכה בחוץ לידייה הרכות והחיוורות. היא נוסעת למקום שקט ליד
ים-המלח, זה מקום מיוחד כדי לנוח ולצבור כוחות, כן, לצבור
כוחות. את לא חולה, נכון? שאלתי כמו ילדה. מה פתאום חולה, רק
צריכה לנוח, מהמשרד ומהבית, לא מאיתנו, מכל העבודה- הכביסה
והכלים והאבק והבישול. כל אמא צריכה לפעמים מנוחה, היא תתקשר
כל ערב, מבטיחה, ותשאיר הוראות בכתב ליד המכונת כביסה. זה רק
לחודש. "לחודש?" נשבר קולי. חודש שלם? אף פעם לא עזבת לחודש
שלם. חודש זה לא הרבה, יש חיילים שחוזרים הביתה פעם בשלושה
שבועות, תחשבי שאני במילואים. אחר כך שתקה דקות ארוכות
ואצבעותיה הלבנות שיחקו בידית של המזוודה. אכלנו ארבעתנו
צהריים באותה שתיקה. אבא לא אמר כלום על זה שהכינה מרק משקית
ובישלה פתיתים בלי שום רוטב. נילי אמרה לאמא שתיתן לה את
הבגד-ים הכחול שלה, בטח יש שם ג'קוזי ובריכות מחוממות. אחר כך
נישקה את שתינו ושפתיה היו קרות מאוד על לחיי. כשאבא חזר היה
כבר חשוך מאוד, קיפלתי את הכביסה ומיינתי לפי חדרים ונושאים כי
רציתי שיהיה גאה בי. נילי אמרה שזה די מצחיק לסדר כביסה לפי
מספר כפתורים ואם יש כיסים, ומיד ניחמה אותי בכך שהיא לעולם לא
הייתה חושבת על כזה רעיון. לאבא היו אז פנים אחרות, ארוכות
ומקומטות, דואגות היו, הוא אמר לנו מילים בודדות על
התמוטטות-עצבים ומנוחה בהוראת-רופא, ואז נעלם לחדרו הנעול. האם
מפסל הוא במכחול על הבד פנייה של אישה רכה ואהובה? שאלתי את
עצמי. לא סיפרתי לך הרבה, אולי בגלל שלך לא היית בכלל אמא כדי
שתצטרך מנוחה ואולי בגלל מיעוט המילים בהן נהג ביתנו בנושא.
פנייך היו טובות אליי באותו חודש. געגועים זה משהו שלומדים
להתרגל אליו, הסברת לי על השטיח הפרסי של סבתא רחל.

אבא היה חוזר מאוחר מהגלריה שלו אותו חודש. נילי ואני היינו
מכינות ארוחת-ערב ושרות בקול שירים של הספייס-גירלז, נילי ידעה
את כל המילים בעל-פה ודיברה על כוח-נשי. רציתי נורא שניסע בשבת
לבקר את אמא במקום שבו צוברים כוחות. אהבתי נסיעות ארוכות
ושנילי תשב מקדימה ותשיר עם הרדיו באנגלית והשיער הבלונדיני
שלה יתנופף ברוח החלון הפתוח. אבא אמר שלא ניסע בשבת הראשונה,
שאמא לא תתחרט ותרצה לחזור, וגם לא בשניה כי הוא מרצה בסדנה של
החוג לאומנות ארצישראלית. אולי בשלישית ניסע, הוא ניחם אותי
ופניו היו מקומטות סביב עיניו כבחיוך. אבל בשלישית אמא הייתה
ביומיים של דממה, רק יוגה ושתית מיצי פרות, אז לא יכולנו לבוא.
בשבת הרביעית נסענו לאסוף אותה הביתה. השיער הבלונדיני של נילי
לא התנופף ברוח כי היה קר מכדי לפתוח את החלון ואבא שמע קלטת
של שירי להקות של צה"ל-של-פעם אז היא גם לא שרה באנגלית. אמא
חיכתה לנו בחוץ, היא לבשה חולצה קצרה פרחונית עם הדפס של פרחים
שלא ראיתי לפני כן, והייתה לה מטפחת צהובה על השיער ומשקפי
שמש. היא נראתה כמו מישהי שהגיעה מחוץ-לארץ כשקמה ונופפה לנו
לשלום. אבא יצא לעזור לה עם המזוודות. חיכיתי לראות מה נילי
תעשה, וכשהיא יצאה ורצה לעברה, עשיתי כמוהה. אבא רכן מעט לנשק
לה בשפתיה, והתרגשתי נורא, כאילו זה הסימן שמעכשיו הכל ישתנה.
אמא בחנה היטב ומקורב את הנמשים שלי כי גם בחורף צריך לשמור,
וליטפה לי את הלחיים. שמחתי שהמקום שבו צוברים כוחות לא שינה
את מגע ידיה. כל הדרך היה קולה נרגש כשל ילדה. כל כך הרבה
למדה, על הרפייה ויוגה, ותזונה נכונה. על אמונה. בשטף דיברה,
וקולה מתנגן, על מרצה אורח, יהודי מקנדה, שהמציא שיטת הרפייה
מדהימה, מעולם לא חשה כל כך שלווה, ועל אישה מדהימה, באמת
מדהימה, שהרכיבה לה תפריט מיוחד, היא בת חמישים וארבע ונראית
בת שלושים. היא שמעה שתי הרצאות בקבלה במועדון שלהם, אפילו
פגשה זוג מקיבוץ בצפון שהגיע במיוחד להרצאה בקבלה. כל כך נלהב
היה דיבורה, ואבא שתק והנהן בראשו, כאילו הוא מתעניין. והרי
אבא שונא קבלה, וכל מה שמזכיר לו דתיים שלא מתגייסים לצבא,
ואבא לא מאמין בשטויות שמוכרים לאנשים וכאלו שחושבים שהם ישו
והופכים לגורו וגונבים כסף על מילים יפות ושקרים. וכמה זה
מוזר, שאמא היא שמדברת, בקול רב ובלהט, ואבא הוא ששותק, מתאפק
הוא לשתוק, מכווץ את שפתיו. אחר כך כשהגענו הפשרנו פיצה
מהמקפיא, ואמא אמרה שיותר טוב מגבינה זה טופו, זה משהו חדש
ובריא, ואפשר לעשות איתו הכל - ממרחים וסלטים ותבשילים. ובכלל
לא כדאי שנאכל ג'אנק-פוד, זה כמו רעל לקיבה. המון למדה שם.

כמו ילדה הייתה אמא אחרי שחזרה מהמקום שבו צוברים כוחות. לכולם
הייתה מספרת בהתלהבות על הרפייה, ותזונה וקבלה. אפילו את סבתא
רחל שיכנעה לשתות חלב סויה, או לפחות דל-שומן וכמה שפחות מלח
בבישול. אפילו אני, אמרתי לך פעם שזה לא טוב כל הצבע מאכל הזה
בארטיק-קרח-ענבים שלך, ואתה צחקת ואמרת שאני נשמעת כמו סבתא או
לפחות דודה עם כל הדאגות שלי. ואבא התאפק חזק מאוד כדי לא
להתרגז על כל הדיבורים הנלהבים של אמא, ועל הקוביות החסרות טעם
האלו שהיא מכניסה לכל ארוחה. וכשבאו חברים שלו מהמילואים לראות
כדורגל ולפצח גרעינים בסלון, ולא היה בבית חלב נורמלי כדי
להכין להם קפה, אז חשבתי שהכל עומד להתפוצץ, אבל אבא התנצל שיש
רק בירה הערב והתאפק.
עשרים ושבעה ימים וחצי, אם מחשיבים את היום בו נסענו לאסוף
אותה, נמשכה ההתאפקות של אבא. אהבתי אותו מתאפק, פניו היו
שקטות, עצמות לחייו בולטות וקמטים של חיוך התאמצו להצטייר סביב
עינייו, כאילו מבינים, כאילו סולחים. וביום העשרים ושבעה העזה
אמא לומר, ככה כבדרך אגב, מול החדשות, שיש סדנא של יומיים עם
מומחה למדיטציה שלמד שבע שנים בהודו, חברה שפגשה שם הזמינה
אותה. "את צוחקת, נכון?" הופיע הקמט העמוק בין גבותיו, ויחד
איתו פרצו צעקות שהתאפקו כבר ימים ארוכים בתוכו, כאילו לא שילם
מספיק על ההתמוטטות שלה, שגם משהו "הסתובב" אצלה והיא נעשתה
כמו אחת מהמשוגעים שנוהרים אחרי שטויות, וכל הדברים האלו שהיא
מכריחה את כולנו לאכול, לעזאזל עם כל זה, אפילו חלב לקפה אין
לו להציע לחברים שלו, את קולטת איזו בושה? גנבים, גנבים כולם
בארץ הזו, מוכרים גבינה חסרת טעם בשלושים שקל ולוקחים ממך מאה
שקלים על הרצאה מטופשת של שעתיים באיזה מועדון של כאלה שמחפשים
משהו להאחז בו. זו לא גבינה, היא התעקשה, זה אפילו לא מגיע
מהפרה, היא היכתה את הכרית על הספה, ואז השתתקה. עשרים ושבעה
ימים וחצי, אם מחשיבים את היום בו נסענו לאסוף אותה, פעל קסמו
של מרצה יהודי מקנדה. אחר כך היה הכל כפי שהיה, מלבד הפחד שגדל
בי, הפחד מזכוכיות מנופצות וקומפוט שנשפך. שוב היו קולות
ויכוחים מתמזגים למנגינת חיי, רק שהפעם לא רק לאבא היה חדר
נעול, גם לאמא היה חלב סויה וטופו ורבע שעה של הרפייה על השטיח
בחדר השינה.

לו היו דברים אחרת, וכל כך הרבה פעמים קיוויתי שדברים יהיו
אחרת, הייתה אמא שלך בת שלושים ותשע במרץ ההוא בו רצנו לתחנת
האוטובוס בגשם ואתה צחקת ושרת "I'm singing in the rain"
והמילים התערבבו בטיפות הגשם ששטפו את פנייך והפכו את שיער
החול שלך לחום כהה ואת עינייך לשקופות. סבתא רחל הבטיחה לך
שתסעו ביחד לעיר כשתחזור מהאימון כדורסל, תקנו פרחים ותלכו
לבית הקברות כדי לזכור ולא לשכוח. אבל כשחזרת כאב לסבתא רחל
הגב התחתון, וגם העליון, והתנפחו הרגליים וקשה היה לה בדרכי
הנשימה, התרגשויות הן לא בשביל נשים בגילה, היא נאנחה על
הכורסא האפורה מול התנור עם הכפתורים. ודוד אלי היה באילת עם
דניאלה אישתו. היא בחיים לא תרשה לך לסוע לבד באוטובוסים בארץ
הזו, אז שיקרת שאתה ומיכאלה נוסעים עם אמא שלה לקניון, ואל
תדאגי סבתא, יש מאבטחים בקניון. אבא היה בגלריה שלו בת"א ואמא
לקחה את נילי לקנות בגדים במחירי חיסול והן יחזרו רק בסביבות
שבע לראות צעירים חסרי מנוח. לא אמרתי להם שאני נוסעת איתך,
ידעתי שאבא לא ירשה לי לחזור באוטובוס בחושך, ובטח לא להסתובב
בבית קברות כי בטחון קודם לכל. גם לאמא לא סיפרתי, שאם היא
תסכים, אז שאבא לא יגלה ויצעק עלייה אחר כך. ורציתי לבוא איתך,
כי ביקשת ולא יכולתי להגיד לך לא, כי אף פעם לא הייתי ממש בבית
קברות, חוץ מלפני שנתיים כשנסענו כל הכיתה לקבר של רבין אחרי
שנרצח אבל היו כל כך הרבה אנשים ופרחים שלא ראו כלום. והיה
משהו בללכת בלי לספר, ואיתך, שגרם לי לתחושה נעימה וחמה כזו,
כמו אז שברחנו לחפש צבים בחורשה, כאילו אתה הנסיך שמציל אותי
מהמגדל ומהאם החורגת ועוזר לי לברוח מהתחושה החונקת של ריח
צבעי שמן שלא יבשו. שתקנו כמעט כל הנסיעה באוטובוס, אולי כי
כולם היו שקטים כל כך שכשדיברנו נדמה היה לי שכל האוטובוס
שומע. סיפרת לי בגאווה שמוגלי הצליח להוציא היום מסבתא רחל
פולקע שלם מרוב שהוא יילל בחצר וגם דיברנו קצת על העבודה שצריך
להגיש בתנ"ך. לא עצרנו לקנות פרחים, כי היה צריך לחזור לפני
שבע, ובמקום ניקית בכפות ידייך את הבטון הקר והנחת עליו כמה
פירות שהבאת מהחצר של סבתא רחל. רציתי להשאיר אותך לבד איתה,
אבל החזקת לי את היד ואצבעותייך השזופות השתלבו באצבעותיי
הלבנות והחיוורות וידך הייתה חמה. לא דיברת אליה כמו שמראים
בסרטים כי לא אהבת להיות רגשני. אחר כך התכופפת שוב לנקות את
הבטון ואני העברתי את אצבעותיי בשקעים שיצרו האותיות החרוטות
כדי לנקות מהן את החול. שותקים ניקינו. אחר כך היה כבר שש
ומיהרנו לתחנת אוטובוס. ופתאום התחיל לרדת גשם אלכסוני ודוקר
של חודש מרץ, ומשכת בי לרוץ מהר יותר, צחקת ושרת "I'm singing
in the rain" והמילים התערבבו בטיפות הגשם ששטפו את פנייך
והפכו את שיער החול שלך לחום כהה ואת עינייך לשקופות. ומרוב
שמיהרתי ומרוב שהבטתי בך, מעדתי על המדרכה והחלקתי עם פניי אל
מדרכה של גשם ובוץ. עזרת לי לקום ומשכת אותי עד לתחנה, ומזל
שהייתה ריקה כי כל כך התביישתי מפניי ובגדיי הרטובים והבוציים
שדמעות מילאו אותי. הסתרתי את פניי בכפות ידיי וישבתי מקופלת
על קצה הספסל בתחנה. עזבי, מיקה, מה יש לך לבכות? שאלת וכיסית
את כתפיי בג'קט שלך. רק אני ראיתי, לא קרה כלום, מה, את
מתביישת אפילו ממני? התייפחתי אל תוך כפות ידיי וקיוויתי שהן
ישתיקו את קול בכיי. ממה את בוכה, מיקה? נגעת לי בשיער הרטוב,
בבקשה אל תבכי. אני כל כך מגושמת, קראתי בקול חנוק, אני תמיד
הורסת הכל ובוכה כמו תינוקת. אני שונאת לבכות כשיש דברים הרבה
יותר עצובים לבכות מהם. אבל אני לא מצליחה להתאפק, אני כל כך
מתביישת בעצמי על שאני לא אחרת, שאני לא מוצלחת או יפה או חכמה
או מוכשרת יותר. אני לא גורמת גאווה לאף אחד, כל מה שאני יודעת
לעשות זה לבכות מכל שטות. הסתרתי את פניי כשעלינו לאוטובוס
וברחתי לספסל אחורי, להסתתר בו בזמן שתשלם על הכרטיסים.
התיישבת לידי וחיבקת לי את הכתפיים. אני מצטערת, אמרתי לתוך
חולצתך שהריחה מכביסה וגשם. ששוב לקחתי את כל התשומת לב ממך
ומאמא שלך, אני תמיד עושה את זה. אבל באמת, יונתן, באמת שאני
לא מתכוונת. אתה מאמין לי , יונתן, שאני לא מתכוונת? חיבקת
אותי חזק יותר, זרועותייך היו חזקות, וטמנתי פניי בשקע שבין
הצוואר לכתף ואהבתי אותך עוד יותר ממקודם. תפסיקי להרגיש אשמה
על הכל, לחשת לי, אני אף פעם לא אחשוב עלייך שום דבר רע. אחר
כך רשמת לי על החלון מלא האדים "מיקה, הלוחמת היפנית" ואני
רשמתי "יונתן הקטן".

ארבעה ימים שכבתי מצוננת ועם חום במיטה. אמא הכריחה אותי לבלוע
ויטמין-סי ולשתות מיץ לימון עם דבש, היא פתחה לי את התריסים
בחדר, שיכנס האור של האביב, אבל האור הפריע לי וחדר לי למחשבות
וערבב אותן זו בזו. הנה אמא מלטפת באצבעותיה החיוורות את לחיי
והן מריחות מנפתלין על חולצה ישנה, חושפנית, ואבא מגיש לה את
המדחום שתבדוק אותי והוא מותיר על ידיה כתמים של צבעי שמן
ירוקים ואדומים. ועוד מעט תיישר אמא את שמיכתי, ואינני רוצה
שתלכלך אותה בצבעים ותותיר עליה ריח צבעי שמן ונפתלין. ולנילי
יש שפתיים ורודות מאוד, אולי צבעה אותן באחד המכחולים של אבא?
ואיך אעשה שגם לי יהיו שפתיים כאלו אם אסור להיכנס לחדרו
הנעול? אהבתי להיות חולה בפעם ההיא, כי כל כך קל היה לשכוח את
הבדידות והבושה והצעקות שהיו למנגינת חיי השנואה כשהאור האביבי
והמפריע הפך את פניהם לזוהרות, שקטות ודואגות. רק ביום השני
באת לבקר אותי ולהביא לי שיעורים. סבתא רחל לא הרשתה לך לבוא
שויי-זמיר לא תידבק ממני, אז אכלת שתי מנות מרק עוף בצהריים
כדי שתרשה לך לבוא. את חולה בגללי, אמרת לי ואור האביב שחדר
מהחלון הותיר כתם אור בהיר על לחייך הסמוקות, כמו אותם כתמי
אור שפיסל מכחולו של אבא באהבה בפניה האהובות של אמא על הבד
המתוח. למה בגללך? שאלתי. כי בגללי רצת בגשם מבית הקברות, ענית
ופנייך רציניות. לא נורא, צחקתי, לא אכפת לי להיות חולה, זה
נחמד איך שהם דואגים לי. והשמיכה שלי? נבהלתי פתאום. הם לכלכו
לי אותה בכתמים ירוקים ואדומים? ונפתלין, יש פה ריח חזק של
נפתלין? את הוזה בגלל החום, הנחת יד חמה על מצחי. את ממש חמה.
משכתי את ידך ממצחי ואחזתי בה בכפות ידיי. הייתי רוצה לסוע
איתך רחוק, אולי לניו-יורק, לאבא שלך, רחוק מהם ומהמדינה הזו,
אפילו שלא עוזבים מדינה כי קשה, אתה תטוס איתי, יונתן? אתה
אוהב אותי? צחקת. נראית קצת נבוך וסידרת את הדפים שהבאת לי
שיהיו ישרים בשקית השקופה. יום אחד נטוס לניו-יורק, אבל לא
עכשיו, סבתא רחל לא כל כך בריאה, אמרת. אבל לא ענית על הכל!
התעקשתי וכיווצתי עיניי מהאור המסנוור. ברור שאני אוהב אותך,
מיקה, את החברה הכי טובה שלי, ענית מהר. אחר כך הסברת לי את
השיעורים באנגלית והלכת. לא באת שוב לבקר אותי עד שהבראתי.

ביום החמישי למחלתי הרשתה לי אמא לקום מהמיטה ולשבת עם כוס תה
בסלון ולראות סרטים מצויירים. רק ביום השביעי היא הרשתה לי
לצאת לאביב שבחוץ. ובחוץ היה אור חזק ונעמדתי על כתם של שמש
בין הבית שלי לבית של סבתא רחל, אבל לא ראיתי לא אותך ולא את
מוגלי. פתאום נבהלתי, אולי נסעת לאבא שלך בניו-יורק בלי להגיד
לי כי עוד מעט פסח, אבל על המדרגות של סבתא רחל היו מונחות
נעלי האמריקה הבלויות שלך. קטפתי כמה פרחים קטנים, סגולים
וכחולים שצמחו להם מתחת לעץ של הנדנדה והפריעו לו לנשום, ושמתי
אותם בשערי האסוף לצמה עבה. ופתאום יצאתם בריצה מהפרדס יחפים
ומתנשפים אחרי כדור ספוג שזרקת למוגלי. מוגלי היה הראשון
שהבחין בי, הוא התיישב מולי וטמן ראשו המתולתל בדשא, רכנתי
ללטף אותו, לפחות מוגלי חש בחסרוני, חשבתי. ואז הגעת אתה,
לחייך סמוקות, והרמתי אלייך את עיניי. פתאום נזכרתי בפרחים
ונבוכה מיהרתי להוריד אותם משערי ובמקום הנחתי אותם בין תלתליו
הסבוכים של מוגלי. את כבר בריאה, מיקה? שאלת וקולך קצת מהסס.
כאילו "הבריאה" לא התייחס רק לצינון ולחום, אלא גם למילים
שנאמרו. כן. עניתי. התכופפת והתיישבת מולי, כך שמוגלי יפריד
בנינו. אני מצטער שלא באתי לבקר שוב. סבתא פחדה שאדבק. את לא
צריכה לדאוג, לא למדנו משהו חדש במתמטיקה, רק עשינו חזרה למבחן
אחרי פסח. ובהיסטוריה צילמתי לך את המחברת של דנה, ובספרות רק
פתרנו ביחד את המבחן, אה, וציפורה הייתה חולה גם כמעט שלושה
ימים אז לא היה תנ"ך. מעל ראשו של מוגלי הבחנתי שהשיער שלך כבר
ממש ארוך, הוא אפילו מסתלסל קצת בקצוות. זה בסדר שלא באת...
התחלתי ואז השתתקתי כי חיפשתי איך לומר את הדברים. אני מצטערת,
יונתן, אם הבהלתי אותך ודיברתי שטויות, המשכתי במהירות שלא
אתחרט, פשוט היו לי כל מיני חלומות ומחשבות, אני, אני אפילו
חשבתי שאמא ואבא יכולים להדביק אותי, שאהיה כמוהם שאגדל, שכל
אזמן אריב עם זה שאהבתי, והייתי בטוחה שהם מכתימים לי את
השמיכה בצבעי שמן ופחדתי נורא. אתה חושב שזה יכול לקרות, שאהיה
כמוהם בסוף? מה פתאום, אמרתי לי, את אף פעם לא תהיי כזו. שיחקת
באצבעותייך בפרחים בשערו של מוגלי, ואז לקחת פרח סגול אחד ונתת
לי. את נשבעת שאת סולחת לי? שאלת. נשבעת. אמרתי. במה את נשבעת?
המשכת. בפרדס כולו. עניתי.

פסח היה תמיד עונת הריבים. אמא רצתה לעשות את החג אצל אחותה,
ואבא רצה שנחגוג לבד כי מי צריך לקרוא ארבעים שנה את ההגדה עד
שתצא הנשמה ועוד עם הבעל הסמרטוט שלה שרוצה שישראל תהיה כמו
שוויץ. אמא רצתה לעשות סדר לכבוד החג ומה אבא צריך שהיא תיכנס
עצבנית לסטודיו שלו ותתחיל להפוך שם הכל ולהתלונן על האבק
והמחנק, ומזל שעוד לא המציאו טופו כשר, היא עוד היתה עושה מזה
קניידלעך. ושוב הוא צועק בסלון, והיא שותקת ומנקה במרץ, ואני
נאבקת עם המנגינה השנואה בחדרי, ידיי מכות על הכרית הרטובה,
אני רוצה לישון, רוצה לישון. נילי מצאה לה דרך לברוח, היא הלכה
לאורן היא"ניק אפילו שהם חושבים שהיא ישנה אצל הדר. ואת לא
יודעת מיקה, כמה זה נפלא לישון כשמישהו מחבק אותך ואת מתכרבלת
בו ונושמת אותו ומרגישה כל כך מוגנת ושלווה. וכל כך הייתי רוצה
להיות שלווה. די כבר, תהיו בשקט, אני רוצה לישון, אני צועקת
בלי קול לתוך הכרית וצעקותיי מתערבבות בשלהם. והנה צעקה אחרת.
מי-קה! מי-קה! עם הפיג'מה שלי והשיער הפרוע אני מציצה מהחלון
ואתה מסמן לי שאבוא. אבל לילה, אני עונה. בואי כבר! אתה צוחק.
הם לא שמו לב שיצאתי. מה קרה? שאלתי. סיפרת שאמרו בחדשות שיהיה
בשתיים גשם של מטאורים, נשאר ערים ואז נצא לראות. וסבתא רחל,
היא מרשה לך? היא כבר ישנה, ככה זה סבתות, הולכות לישון מוקדם
וקמות בחמש בבוקר. אם את עייפה אני יכול לדפוק על החלון שלך
ולהעיר אותך. לישון בבית שלי אני בטח לא יכולה, אמרתי לך, אתה
מאמין שהם מסוגלים לריב אפילו על קניידלעך? ישבנו מקופלים על
המיטה שלך, לי היה קר אז התכסתי בשמיכה. עניינו התרגלו לחושך
ופנייך היו משונות כשהביטו בי מקצה המיטה. כשאבא יגור איתי פה,
אמרת לי, נשאר ערים עד מאוחר והוא גם ירשה למוגלי להיכנס והוא
הבטיח שיקנה לנו טלסקופ יום אחד. את חושבת שזה נורא מצידי,
נכון מיקה? לחשוב על איך יהיה כשסבתא כבר לא תהיה כאן כדי
לשמור עליי. אני אוהב את סבתא, אני פשוט רוצה לחיות עם אבא,
נרוץ בפרדס ונשתה בירות ונעשה דברים של אבות ובנים. אני לא
חושבת שזה נורא, זה רק מחשבות ומותר לחשוב, עניתי. אני חושבת
לפעמים דברים נוראיים. כשהם רבים, אני מדמיינת שאני שופכת
עליהם קומפוט והוא נוזל להם על הפנים והבגדים. צחקת. אחר כך
נשכבת על גבך ונתת לי את הכרית שאשכב לידך. נצמדתי לקיר כי
פחדתי שגופי יגע בגופך. שיערי היה פזור על הכר ואתה הסתכלת בי
ואמרת שיפה לי פזור. לא רציתי להביט בך כי פנינו היו קרובות
מאוד וכתפי נגעה מעט בכתפך. "מיקה" אמרת פתאום, אז הפנתי אלייך
את פניי. כל כך אהבתי את פניך בחושך, את כתמי האור על לחייך
הסמוקות, את נשימתך ואת מגע כף ידך על פניי העייפות. אל תהיי
עצובה בגללם, גם אני לא עצוב יותר, אף פעם לא נהיה יותר
עצובים, כי יש לנו אחד את השני. רציתי לנשק את שפתייך, להתכרבל
בך ולנשום אותך ולהרגיש מוגנת ושלווה אבל קפאתי והשתתקתי. האם
גם אתה אוהב אותי, יונתן, שאלתי את עצמי, לא סתם אוהב, אוהב
כמו שאורן וגד ואסי אוהבים את נילי, כמו שאבא שלך אהב את אמא
שלך, כמו שגבר אוהב אישה? בשעה אחת ועשר דקות נרדמת. רציתי
להישאר ערה כדי שאעיר אותך ונוכל לראות את המטאורים. הבטתי
בפנייך הישנות דקות ארוכות מאוד. כשהתעוררתי היה כבר שלוש
וחצי. התאמצתי לראות את השעה ונבהלתי שכבר כל כך מאוחר,
שפיספסת את המטאורים ומה אם אמא ואבא שמו לב שאינני. כמו גנבת
קמתי ממיטתך ונעלתי את נעליי בשקט. לאן את הולכת? קראת אחריי.
הסתובבתי. פספסנו, כבר שלוש וחצי, אמרתי לך, אני חייבת לחזור
הביתה. והמפתח, איפה המפתח? חיפשתי אותו בכיס שבמכנסיי. הדלקת
את האור ומצאת אותו על המיטה. עמדת יחף בכניסה לבית של סבתא
רחל כשרצתי הביתה ומוגלי אחריי. ידעתי שאתה מחכה לראות אותי
מכבה שוב את האור בחדרי, אז כיביתי אותו מהר והכרית כבר ייבשה
מדמעותיי.

יונתן, האם הייתי זוכה לדעת אז טעמן של שפתייך לו היו מסתיימים
הדברים אחרת באפריל של כיתה ח'? חסרת שינה הייתי אחרי החודש
ההוא, מדמיינת את ידייך מלטפות את שערי הפזור, את מבטך בחושך,
את כתמי האור שצייר מישהו באהבה על לחייך הסמוקות ונשימתך
לצידי. בחודש אפריל של כיתה ח' מלאו לך ארבע עשרה ונילי צחקה
שהקול שלך משתנה. אבא שלך הביא לך נעלי אמריקה חדשות, בלי
שרוכים, אין כאלו בארץ. ואמא הוציאה את חולצות הנפתלין מהארון
ולקחה אותי להביא לכם עוגיות בריאות שאפתה. הוא נישק אותה
הלחי, היא רק נעשית צעירה יותר בכל פעם שהוא רואה אותה, ואמא
השפילה עיניה וריסיה הארוכים מטילים צל על פנייה, וכעסתי בתוכי
על החלומות שוודאי ממלאים אותה בלי לחשוב בכלל על האיש שידו
פיסלה אותה במכחול. פנייך זהרו על שאבא שלך הגיע ושאלת אותי
למה אני כל כך חמוצה. אני לא חמוצה, נעלבתי אבל קולי הסגיר
אותי. סבתא רחל ישבה על הכורסא האפורה ושפתייה מרוחות באודם
חזק. בואי תצלמי אותנו, מיידלע. היא ביקשה מאמא כי היא עם
המצלמה הזו שהביא לה אלי לא מסתדרת, יותר מידי כפתורים. אבא
שלך נעמד גבוה וכתפיו רחבות ליד סבתא רחל, וידה המקומטת
המדלדלת שלובה בידו החזקה. ואתה נעמדת מאחורי שניהם ושיער החול
שלך פרוע על פנייך המחייכות וסבתא רחל אמרה שאתה לא מסכים
להסתפר, כמו ברברי, שכל השכנות יחשבו שהיא לא מטפלת בך כמו
שצריך. אמא צילמה שתי תמונות ואני נעמדתי בקצה החדר ליד
הקריסטלים עם השוקולדים ופניי חמוצות. היה זה למחרת שנכנסה אמא
לחדרי ואני רכונה כועסת מעל מחברת המתמטיקה שלי. מיקה, היא
אמרה לי ואצבעותייה הרכות בצמתי העבה. רחל נפטרה. היא אמרה.
סבתא רחל? בלעתי את המילים. מה קרה לה? נפטרה במיטתה, השיבה
אמא, הלכה לישון אתמול ולא קמה. מי סיפר לך? התרוממתי מהכיסא.
אלי הגיע וסיפר לי, תליתי כביסה. ויונתן? נבהלתי, יונתן בסדר?
כן, הוא בבית, בשלוש תהיה ההלוויה, את יכולה ללכת אליו. ומה
אני אגיד? שאלתי. רק תשבי איתו.  אבא אמר שלפחות היא חסכה לבן
שלה להגיע במיוחד מניו-יורק ואמא צעקה עליו שיהיה בשקט שלא
ישמעו. חוששת הלכתי לבית של סבתא רחל. ומה אגיד לאבא שלך?
ולאלי? ואם תבכה? וישבת כפוף על מדרגות הכניסה וידיך משחקות
בתלתליו הסבוכים של מוגלי. יונתן, אני מצטערת. לחשתי והתיישבתי
לידך. זה בגללי, מיקה. אמרת. את זוכרת איך דיברתי, איך קיוויתי
שזה יקרה, ואבא יבוא לגור איתי פה. אז עכשיו כל זה יתגשם, אבל
אני, במחשבות שלי אני הרגתי את סבתא. והיא טיפלה בי ובישלה לי
מרק עוף וכיסתה אותי בלילה. ואני הרגתי אותה. מה פתאום, היא
נפטרה מזיקנה, אמרתי לך. היא נפטרה שמחה כי אבא שלך היה בבית
ואתה. אל תחשוב ככה.

הבית היה מלא ביום השלישי לשבעה. כל השכנות שסבתא רחל רצתה
שיגיעו לבקר אותה בחייה, הצטערו פתאום על מותה ומלאות תנחומים
מילאו את הבית. אדם ואלי ודניאלה ובני הדודים שלך ישבו כולם
בסלון ודיברו על סבתא רחל שהייתה חזקה ושורדת. מצאתי אותך
בחדרך, שיחקת בטטריס שיש בו 999 משחקים והרמת אליי את עינייך.
סגרתי אחרי את הדלת והגשתי לך פרוסת עוגת שוקולד שהביאה אחת
הזקנות מהמושב. ידייך רעדו מעט על הצלחת. הנחתי את ידי על
לחייך שהיו אדומות במיוחד. אתה רותח, נבהלתי, יש לך חום, איך
אתה מרגיש?  הכל בסדר, אמרת לי. אני רוצה להישאר לבד, מיקה.
אבל אתה רותח, התעקשתי, ואני לא עוזבת אותך ככה. אל תגידי
לאבא, ביקשת, גם לא לדוד אלי, סבתא חיכתה שנים לתשומת לב, אני
לא רוצה לקלקל לה. שעות ארוכות ישבתי ליד מיטתך והרטבתי את
המצח שלך במפיות אוכל, כי זה מה שמצאתי אצל סבתא רחל. לא דיברת
איתי, שכבת בעיניים עצומות ונשימותייך היו מהירות. בשעה שש
נכנס אבא שלך לחדר, מיהרת להוריד את המפית הרטובה ממצחך. בוא
תאכל משהו, הוא אמר, לא יעזור לך להסתגר כאן לבד כל היום. אני
לא לבד, אני עם מיקה. התאמצת לומר. הסתרתי מאחורי גבי את קערת
המים הקרים. אתה לא נראה כל כך טוב. הוא אמר וידו נשלחה לפנייך
המזיעות. תפסת אותה. זה בסדר אבא, יש לי קצת חום, לא משהו
רציני, תחזור לאורחים, מיקה מטפלת בי. אהבתי שאמרת זאת. כמו
בסיפורים האלו על האחיות שמתאהבות בחולים שלהן. אתה רוצה לשתות
משהו? להכין לך מרק נמס או תה? שאלתי בטון של אחות רחמניה
כשהוא הלך. עשית "לא" עם הראש.  "אני עומד למות", לחשת פתאום
לתוך השקט. אל תגיד דברים כאלו, רעד קולי, גם לא בצחוק. עכשיו
שסבתא שם ואמא שם, אז זה עדיף. אל תדבר שטויות! הנחתי מפית
חדשה על המצח שלך וידיי הקרות מהמים נחו על פנייך. אבא שלך
ודוד אלי ודניאלה ומוגלי, כולם פה, ואני, מה איתי? ויש לנו עוד
כל כך הרבה לעבור ביחד, ואני מפחדת לבד. רכנתי מעלייך ונישקתי
את אחת מלחייך האדומות. תדבר איתי, יונתן, אל תברח. ביקשתי
כשעצמת שוב את עינייך ואצבעותיי בשיער החול שלך. אל תגיד לי
דברים מפחידים ואז תשתתק, אם אתה חושב שזה יגרום לי ללכת - אתה
טועה. אני לא הולכת יונתן. סובבת אליי את גבך. אחרי רבע שעה
התייאשתי וחזרתי הביתה.

בלילה חלמתי שגופך מתכסה אבעבועות שחורות, כמו המצורעים האלו
שקראנו עליהם בשיעור תנ"ך. ושסבתא רחל עומדת מעל מיטתך ומניפה
מעל ראשך תרנגולת כמו ביום הכיפורים אצל הדתיים וזרועה מדלדלת
מאוד. קמתי שטופת זיעה קרה ובכיתי לתוך הכרית. יותר לא הצלחתי
להירדם ובשעה חמש לפנות בוקר התייאשתי וקמתי מהמיטה להתארגן
לבית ספר. אחר כך יצאתי לחצר לחפש סימן בתריסים החצי פתוחים
שבחלון חדרך שהכל בסדר ושאתה לא עוזב אותי לבד עם הריבים שלהם
והמדינה הזו שלא עוזבים כי קשה. מוגלי שמע את צעדיי על העשב
היבש והגיע בריצה, אולי חשב אותם לצעדייך. רכנתי מעליו וליטפתי
את תלתליי ראשו הסבוכים, עיניו היו לחות מגעגועים. הכרתי
עיניים לחות מגעגועים. האם לאישה הכפופה שנהגה לשבת על המרפסת
ולסלק זבובים  או לנער עם שיער החול שלא יצא לרוץ איתו בפרדסים
כבר שלושה ימים. בוא. קראתי לו ורצתי בצעדיי המגושמים לתוך
הפרדס. הוא רץ קצת לפניי ומידי פעם הסתובב לראות כמה רחוקה אני
ממנו. ריח הפרדס היה חזק מאוד וחדר לתוכי, כאילו גם הוא מבקש
לקרוא לנער שנעליי האמריקה מתופפות על אדמתו.

כשחזרתי מבית הספר אותו יום ראיתי אותך מרחוק, יושב על מדרגה
בכניסה לבית שלי. הגברתי את צעדיי. לא היית מכוסה אבעבועות ורק
חייכת ולחייך סמוקות. "יונתן" קראתי וכרכתי סביבך את זרועותיי.
כמה רזית בשלושה ימים האלו, נשמתי לתוכי את ריח הפרדס והכביסה
מחולצתך. אחזתי בכף ידך החמה ומשכתי אותך לתוך הבית הריק,
שתאכל קצת. אני אכין לך פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ כמו שאתה
אוהב. אמרתי ומיהרתי למטבח. צחקת, אל תהיי פולניה כמו איזו
סבתא. לא היה לי אכפת. ישבתי לידך כשאכלת. הפחדת אותי, אמרתי
לך, אל תעשה את זה יותר. אתה מבטיח? מבטיח. אמרת בפה מלא. אחר
כך התיישבנו על המיטה בחדרי והסתכלנו באלבום החתונה של ההורים
שלך שהסתרנו פעם במגירה שלי. היא יפה מאוד. אמרתי לך. כשאני
אתחתן, אני רוצה שמלה בלי כתפיות, כמו שלה. וחסר לך אם לא
תפזרי את הצמה הזו שלך, צחקת ומשכת בה כמו ילד.

גם כשנגמרה השבעה היא המשיכה לשבת בבית שהיה של סבתא רחל.
החולצות כבר איבדו את ריח הנפתלין. הייתי חולפת על פניהם בסלון
הכי מהר שאפשר בדרך לחדרך, לא רציתי שפניי יסגירו להם את
מחשבותיי. היא הכינה לו עוגות פרג מהמתכון של סבתא רחל ופעם
אפילו עזרה לו לסייד את פינת האוכל וצחוק מתגלגל בקע ממנה
כאילו הייתה נערה מתבגרת. כעסתי עליה, כיווצתי את ידיי
לאגרופים בכל פעם שראיתי אותם יושבים ביחד ומדברים כמו זוג
נערים מאוהבים, שמבטיהם רומזים מעט, מהססים, משתוקקים. היה לה
ריח חזק של הבושם שקנתה אחותה לנילי בדיוטיפרי והיא אפילו קנתה
חזייה עם ריפוד. ואבא. איך היא שוכחת את אבא? גם אם הוא מסתגר
בסטודיו שלו, וגם אם החברים שלו משאירים קליפות גרעינים על
הספה וגם אם הוא תמיד כועס על שהיא אובססיבית לניקיון וגם אם
הוא צוחק על המדיטציות והטופו שלה, הוא בכל זאת התגעגע אלייה
כשהייתה בים המלח, והוא בכל זאת זה שהצטלם כשהיא בזרועותיו על
רקע השקיעה והוא היחיד שפיסל את פניה היפות במכחול. העדפתי
לחשוב שאבא מרוכז כל כך בתערוכה החדשה שלו שהוא לא שם לב.
הייתי מנקה אחריו את קליפות הגרעינים מהספה ושואבת את השטיח
בכניסה מהבוץ של נעליו, רק כדי שלא יבחין בחסרונה. היה בעינייה
משהו אחר, כמו בעיניים של נילי כשהיא עם אורן הי"אניק. משהו
לח, נוצץ. ואם היא תתגרש מאבא? נסחפתי במחשבותיי. מה יהיה עם
הבית הזה והאדמה והסטודיו של אבא? ומה יהיה על הציור שלה? ולאן
נילי ואני נלך? ואם היא תתחתן עם אבא שלך? אני לא רוצה להיות
אחותך. אם נהיה אחים אז לא נוכל להתחתן. ואני אתחתן רק איתך או
בכלל לא.

יום אחד כשהשמש זרחה כרגיל ומוגלי נבח נביחות מצחיקות-חנוקות
על החתול של השכנים מהצד השני, והכל נראה רגיל מאוד ושום דבר
לא רימז על מה שיבוא, נכנסנו שנינו לבית שהיה של סבתא רחל כדי
לקחת כמה שקלים לארטיקים-קרח-ענבים. קפאתי במקום כי שמעתי את
אמא בוכה. מעניין שזיהיתי את הבכי הזה שלה בלי ששמעתי אותו
מעולם, זה לא היה אותו בכי שהיא בוכה מול החדשות כשלא עוזבים
מדינה כי קשה. "אמא?" התפרצתי לסלון. היא ישבה מקופלת על
הכורסא האפורה. אבא שלך עמד קרוב אלייה, מעט רכון מעליה וזרועו
השרירית מונחת על כתפה והבד של חולצת הנפתלין מתקמט תחת כף
ידו. היא הרימה ראשה אלינו ומיד קמה ויצאה בריצה מהבית. "אמא"
קראתי שוב ורציתי לרוץ אחריה. אבל אבא שלך רץ במקומי. כבר לא
כעסתי על שהעדיפה את אבא שלך, עם חיוך הפרסומת למנטוס שלו,
מאשר את אבא שלי, הכועס, המסוגר, עם החולצות המלוכלכות. ידעתי
שזה נגמר. אבא שלך לא הורס משפחות, ואף אחד שם למעלה לא ייתן
להם להתחתן כדי שאנחנו לעולם לא נהיה אחים. אף פעם לא ראיתי את
אמא שלי בוכה ככה, אמרתי לך ובלעתי מעט את המילים. אתה חושב
שקרה משהו למישהו? לא, ענית, אבל משהו בקולך השתנה. קרה משהו,
התעקשתי. תגיד לי מה, בבקשה.
"אנחנו עוזבים" אמרת פתאום. שתי מילים, מבט אחד ודי. נשכת את
שפתייך והבטת בי. הכל התערפל, כמו צבעים בציור של אבא, משיכות
מכחול עבות, כתמים, תנועה. את בסדר, מיקה? רכנת מעליי כמו שהוא
רכן מעלייה. נפלתי על הרצפה. נבהלת והשענת אותי על הקיר
ויכולתי להרגיש היטב את ידיך על פניי. הבאת לי מים. אתם עוברים
לניו-יורק, נכון? הצלחתי לומר. זה בגלל אמא שלי, היא אשמה בזה,
הוא פחד להרוס לי את המשפחה. די, מיקה, הוא התכוון לחזור בלי
קשר אליה...
היה לך ריח של כביסה ופרדס. פרצתי בבכי. הסתרתי את פניי. אנחנו
נדבר בטלפון, אני אכתוב לך, אני אבוא לבקר, אני מבטיח. ניסית
לנחם אותי. אבל יונתן, התייפחתי. למה זה צריך לקרות? אתה הדבר
השפוי היחיד שיש לי בעולם הזה, אתה היחיד שאני מצליחה לדבר
איתו, אני נורא אוהבת אותך. ואני יודעת שאמא אומרת שצריך להגיד
מאוד אוהבת. משכתי באפי. אבל אני נורא אוהבת אותך, נורא, וזה
נורא שאתה עוזב. לא יהיה לי בכלל בשביל מה לקום בבוקר. אני
שונאת אותם שהם לוקחים אותך! אל תלך, יונתן, אל תלך, בבקשה...
אני חייב ללכת. אבא הוא המשפחה היחידה שלי ואני שלו. ודוד אלי?
שאלתי. לדוד אלי יש את המשפחה שלו, מיקה, לאבא יש עסק שם. אז
זה בטוח? שאלתי, ומתי אתה עוזב? עוד חודש, כשיגמרו הלימודים.
ענית. הדמעות חנקו אותי. חיבקתי אותך חזק ואתה כרכת זרועותייך
סביב מותניי.

נילי ואורן הי"אניק-עוד מעט יב"ניק - ואחר כך חייל שיבוא לאסוף
אותה עם מדים מבית ספר וכולן יקנאו, ישבו בסלון וחיכו לחקירה
של אבא לקראת היציאה של יום שישי. נילי לבשה חצאית מיני מעור
ורגליה השזופות והארוכות התנדנדו בחוסר סבלנות. קיוויתי שאבא
לא ישים לב, שלא תתפתח שוב המריבה על החצאית הקצרה מידי ושלא
יסתגר שוב עם הציורים שלו וירק לעברנו שאפילו עם הבנות שלו כבר
אין לו שפה משותפת והן גם לא מנסות להסתיר כמה שהן משועממות
מהדיבורים של אבא שלהן הזקן. אמא שטפה את הסלון לקראת שבת
וכולם היו צריכים להרים את הרגליים ואבא התעצבן ושם אותן
בכוונה על השולחן. אני אפיתי עוגיות-בריאות מהמתכון של אמא כי
רציתי לשמח אותה וכי פחדתי שאבא ירגיש בחסרונה ויבין שמשהו לא
בסדר. ואולי כבר שם לב שחולצות הנפתלין שאיבדו כבר מזמן את
ריחן שבו לארון, שהיא כבר לא שמה סומק על לחייה כדי שיהיו
דומות ללחיים שלכם, הסמוקות, החמות, המרגשות. שהיא שותקת גם
לרגליו המונחות על השולחן בסלון, שהיא כבר לא הולכת לשם. אהבתי
את ריח האפייה שהתפשט בבית, הוא הזכיר לי את העוגות שאפתה אמא
בשבילו, ואיך הייתה מזמזמת במטבח והיה בה צבע וחיים. הצטערתי
על שכעסתי עלייה ועל שהאשמתי אותה שאתם עוזבים. אם לא הייתי
כועסת, אולי לא היו לוקחים אותך ממני. שמתי בקופסא של פלסטיק
כמה עוגיות מהמתכון שאמא קיבלה מאחת החברות שפגשה בים המלח כי
חשבתי שאם אביא לכם מהן הוא ייזכר, בצחוקה המתגלגל, בידיה
החיוורות, ברעננות שבה, ויתחרט. ברגע שהבאתי אותן ואבא שלך
חייך חיוך של פרסומת למנטוס, הצטערתי. כאילו בגדתי באבא, שאני
שוב רק חושבת על עצמי, אז השפלתי עייני מולו ורצתי לחדר שלך.
שכחתי שאתה באימון כדורסל עד שש וחצי אבל הייתי נבוכה מכדי
לחזור ולפגוש בו. הוא שהרס הכל, שהראה לה שאפשר אחרת, שהשפיל
את אבא, הסגור, הבודד, שלוקח אותך. סגרתי אחריי את הדלת וישבתי
מקופלת בקצה מיטתך. השמיכה הייתה מבולגנת, רציתי לקפל אותה
וליישר את הקמטים, אבל לא רציתי שתרגיש. אחר כך קמתי ופתחתי את
הארון להריח את ריח הכביסה של בגדיך. נגעתי מהר, בריחוף, בספר
ההיסטוריה על שולחנך, במנורת הלילה, מהר, כדי שלא יהיו כמעט
טביעות אצבעות. "מיקה, את בסדר?" הוא שאל קרוב לדלת. "כן...
סליחה..." פתחתי את הדלת, גמגמתי שוב "סליחה" ויצאתי מהבית
שהיה פעם של סבתא רחל.

שלשה ימים לפני שעזבת ישבנו שעות ארוכות בנקודה שבה הפרדס נשק
לדשא. אני התנדנדתי על הנדנדה ורגליי עוד לא נגעו באדמה, ואתה
שכבת על גבך, ידיך שלובות מאחורי עורפך וכיווצת מעט את עינייך
מפני השמש הקיצית. לא דיברנו הרבה וכל אחד היה שקוע במחשבותיו.
"מיקה" התיישבת פתאום. "אני משאיר לך את מוגלי". דיברת חלש,
כאילו לא רצית שמוגלי ישמע אותך. אבא שלך אומר שאסור לקחת כלב
שרגיל לחצר ופרדסים לדירה של שני חדרים בקומה שתים-עשרה, שזה
כמו כלוב. את תשמרי עליו בשבילי, נכון? שאלת. בטח שכן. עניתי.
עינייך היו עצובות והרכנת ראשך כדי להסתיר אותן בתלתלייך
הארוכים, הפרועים. כשהשמש שקעה, ואבא שלך פתח את הממטרות, חלצת
את נעליי האמריקה-בלי-שרוכים שלך ורצת לתוך המים. בואי. קראת
לי ופנייך צוחקות מבעד לרסיסי המים. קיפלתי מעט את המכנסיים
וניסיתי לתפוס אותך. רצת מהר, ואני מתנשפת מאחורייך. כמו
הילדים שהיינו כששיחקנו תופסת בפרדס ביום שהכרתי אותך. צחקנו
בקול ואתה חיקית את מוגלי וניערת את תלתליי החול שלך ממים.
הצחוק שלך התערבב במים ונשמע מצחיק עוד יותר. מוגלי הביט בנו
מהצד, מטה ראשו כילד מופתע, שעה שרצנו יחפים בערב החם בין
רסיסי מים וזיכרונות. עשבים ודשא נדבקו לרגלינו הרטובות. פתאום
עצרת וצעקת "צב!" ואני נתקעתי בך ושנינו החלקנו על הדשא הרטוב.
"איפה צב?" שאלתי ואתה צחקת בפה רחב "סתם". הכיתי אותך על כתפך
באגרופים עד שנרגענו מצחוקנו והפנת פנייך אליי. אצבעות הפסנתרן
שלך ליקטו עשבים מצמתי העבה והרטובה. לו היה לי אומץ הייתי
לוקחת ידך בידי ונושקת לאצבעותייך, יונתן הקטן.

עזבתם ביום השני לחופש הגדול בשעה ארבע עשרים וחמש. כבר לפני
שבוע התרוקן חדרך וחפציך נשלחו מעבר לים, פרט לכמה בגדים
מריחים מכביסה, כדורסל ונעליי אמריקה. אני לא יודעת אם מוגלי
הרגיש, לכלבים מהסוג של מוגלי יש תמיד עיניים עצובות אז אי
אפשר לדעת. אבא שלך הגיע להיפרד מאתנו בשלוש וחצי. אבא נסע
לגלריה ואמא נחה בסלון כשפתחתי את הדלת. אמא בסלון, מיהרתי
לומר. הוא רצה לומר משהו, אולי פשוט שלום, אבל אני מיהרתי
לקרוא לה. היא הספיקה כבר לקום ולהחליק בידיה את שיערה
הבלונדיני כי קולו העיר אותה מהמחשבות. חיוך קטן, רועד, עלה על
שפתייה. אז זהו זה, אתם עוזבים? היא שאלה בטון זר כי ניסתה
להסתיר מפניי את כאבה. כן, הוא הרכין ראשו ואסף אליו את כפות
ידיה הרכות, החיוורות. יצאתי לכיוון ביתך כי רציתי להספיק
להיפרד ממך לפני שדוד אלי יבוא לאסוף אתכם לשדה תעופה
בן-גוריון. ארזת את הבגדים הנותרים לתרמיל ודיברת למוגלי בקול
בו מדברים לילדים שהתבגרו. הוא ישב לרגלייך בחדר הריק ונראה
היה שהוא מאושר כל כך מכך שהורשה להיכנס לבית עד שלא שם לב
למשמעות המילים שבפיך, לעזוב לניו-יורק. לא רציתי לקחת מזמנו
איתך, אז יצאתי לחצר לפני שתרגיש והתיישבתי על הנדנדה. בארבע
החנה דוד אלי את האוטו שלו בכניסה לבית שהיה של סבתא רחל ועוד
חודש יהיה לשלו. בארבע ושמונה דקות יצא אבא שלך מביתי וצעד מהר
כאילו רודפים אחריו לבית ריק ובו שני תרמילים, ילד אחד וכלב.
בארבע ורבע יצאת אליי. ניסיתי לנצור את דמותך בזיכרוני. שיער
החול שלך נופל, פרוע על מצחך ומסתיר מעט את עינייך הגדולות,
לחייך סמוקות מאוד, ידייך ידי פסנתרן ולרגלייך נעלי אמריקה בלי
שרוכים, עוד אין כאלו בארץ. אתה מחייך, רץ לעברי והרוח מדביקה
את חולצתך הדהוייה המריחה מפרדס וכביסה לגופך. אני מתרוממת
מהנדנדה. אתה אומר את שמי וכמה מילים מעורפלות ואני נותנת לך
צמיד שהכנתי לך מחוטי רקמה כמו שכל הבנות מכינות עכשיו כי זה
נורא באופנה. אתה מחזיק אותו באגרופך ומתנצל שלא הבאת לי כלום.
אתה מתכופף לקטוף פרח קטן שעוד מעט היה וודאי נרמס תחת כפות
רגליו העבות של מוגלי ומגיש לי אותו. אני טומנת ראשי בין
כתפייך וריח חולצתך עולה בי. אתה מלטף בהיסוס את שערי בצמה
העבה. אני נושקת לשתי לחייך החמות ואתה משלב אצבעותייך השזופות
באצבעותיי החיוורות. דוד אלי מתניע את האוטו, אתה מושך אותי
איתך. אתה נכנס לאוטו ומוגלי ואני נותרים לעמוד ליד הדלת
שנסגרת ואתה מאחורייה. אני מציירת לב על האבק שבחלון המכונית
ואתה מצמיד אפך לחלון ועושה פרצוף מצחיק. אתה מתרחק. זה רק
מוגלי ואני עכשיו והאבק שנותר על האצבע שלי. אני נזכרת שלא
לקחת את אלבום החתונה מהמגירה שלי ומשהו בי שמח - זה אומר
שתהיה חייב לחזור.

מהיום בו נלקחת, לא הפסיקו לרוץ בי מחשבות. "את לא צריכה לחשוב
כל כך הרבה" אמרת לי פעם, בתקופה שלפני ים המלח והקומפוט
שנשפך, כשבכיתי בהפסקה על שגמגמתי כשנתנו לי לקרוא בטקס של יום
השואה, ובטח כולם צוחקים עליי, ושזה לא יתגלה לאמא ואבא, כי
היא תגיד שיש לילדה פחדים והוא יגיד שלא תדבר שטויות, ומה היא
בכלל מבינה. לפעמים חשבתי בקול, כשמוגלי ואני ישבנו ליד
הנדנדה. חשבתי שאם אחייה אותך בדמיונו, אולי יחזור להיות שוב
צעיר ועיניו לא יהיו עוד לחות ועכורות. דוד אלי ודניאלה ובני
הדודים שלך עברו לבית של סבתא רחל כבר באוגוסט. בהתחלה כעסתי
על שלא נתנו לאדמה זמן להגליד, אבל אחר כך הבנתי שרק אלי נותר
עכשיו לפרדס. דוד אלי שתל עץ שקדייה בגבול שהיטשטש בין הבית
שלנו לשלהם. בימים מאוחרים יותר, כשהתכסתה בפרחים כמו כלה,
חשבתי עלייה כעל פריחתה של האדמה שספגה את אהבתי אותך. המחשבות
ביגרו אותי, סגרו אותי, עטפו אותי כבועה. כבר לא הייתי בי
ילדות, כמו מוגלי הייתי. כל הקיץ הייתי בבדידותי, רק מוגלי
ואני. אמא הייתה עסוקה באבלה מכדי להבחין, נילי כמעט ולא הייתה
בבית, אולי אבא הבחין, אבל הצמא לא יכול לעזור לבצורת. הייתי
שקטה יותר, שונה יותר, נערה יותר. היו בי כעסים, כאבים,
שתיקות, מערבולות, דמעות, תשוקות. לפעמים, כשעלה כאב עמום
וכיווץ את גרוני, הייתי מתגנבת לחדרו האסור של אבא ומביטה
בדמותה המפוסלת של אמא על הבד המתוח. כל כך רכה הייתה, מוארת,
אהובה, כמו אמא של ישו. הריבים ביניהם נעשו איומים יותר, ואולי
זה רק כי נילי לא הייתה בבית ורק אוזניי היו כדי לשמוע אותם.
אמא הייתה שתקנית יותר ומנקה יותר וכל אלו רק הרגיזו את אבא
יותר. בפעם הראשונה שהתקשרת משם, נילי ענתה, ואני רצתי לטלפון
והחלקתי על השטיח וכל השיחה התאמצתי לדבר כי כאב לי. בפעם
הרביעית שהתקשרת, זה היה חודש ושבוע אחרי שנלקחת, פרצתי בבכי
ולא יכולתי לדבר.

מיקה,
למה את בוכה כשאני מתקשר?
זה עצוב לי לשמוע אותך בוכה, ואל תנסי להסתיר, כבר שמעתי אותך
בוכה מספיק פעמים כדי להכיר את זה בקול שלך. בבקשה אל תבכי על
המרחק, עליי, על ההורים שלך, על כלום. סבתא לא ראתה את אבא
המון זמן, ולא בכתה כשהתקשר, רק כשהגיע לבקר. אני מרשה לך
לבכות כשאבוא לבקר, כשאחזור, כמה שתרצי תבכי כשאחזור.
אני חושב על סבתא כל הזמן, כל דבר שאני עושה מתחבר לי למילים
שאמרה, לאוכל שבישלה, לאודם והתיק שלה.
גזרתי את התלתלים! שלא יחשבו שאני ברברי, עשו לי תספורת
ניו-יורקית כזו ואני משתלב ברקע.
אבא עובד הרבה בדירה, יש לו מחשב מגניב ואני משחק בו במרוצי
אופנועים ולוחמים ויקינגים. הכרתי אחד בשם אריק, הוא יודע הכל
על ה- NBA.
אבא הציע שנביא חתול אבל לא הסכמתי, זה כמו לבגוד במוגלי, למה
שיהיה פה חתול אם לא יכול להיות כאן כלב, ומוגלי שונא חתולים,
אז בכלל...
כולם פה חושבים שבישראל כל הזמן מלחמה.
יונתן

יונתן.
יונתן היקר, אני מצטערת שאני בוכה. הלוואי והייתי לוחמת יפנית.
אמא אומרת שנעשיתי עוד יותר רגישה, שאני חייבת להתחזק, אני
אוהבת שהיא מדברת אליי ככה, קרובה. אבא אומר שאני ילדותית, אני
חושבת שהוא צודק. התחלתי לבכות משטויות, אתמול בכיתי כי מצאתי
את המטריה השבורה שלי מהחורף שעבר, זו עם הפסים האדומים, שמרתי
אותה כי לא היה לי נעים לזרוק אותה. זה העציב אותי, כי כשהיא
סגורה היא נראית ממש בסדר, אבל מבפנים זה כאילו כל העצמות שלה
שבורות. לפעמים אני מכניסה את מוגלי הביתה כי חם לי לשבת איתו
בחוץ, אמא כועסת כי הוא משיר שערות. הוא עוד לא רגיל לצעקות
שלהם, לא שזה מנחם כשאתה רגיל. הם מפחידים אותו, מוזר לו לראות
מבוגרים שמתנהגים ככה, אבל אני משתדלת לתת לו הרבה אהבה, מספיק
בשביל שנינו, למרות שאני יודעת שלעולם לא יאהב אותי כמו שהוא
אוהב אותך. זה קצת משונה לשנינו שאלי ודניאלה וכולם עברו לבית.
הם צבעו אותו בצבע אפרסק, זה יתאים לפרדס כשיהיו תפוזים. אני
חושבת שזה מעציב את אמא, לפעמים נדמה לי שהיא בוכה במקלחת.
נילי אומרת שנשים בוכות לפעמים כשהן מרגישות צורך, אתה חושב
שזה אומר שאני אישה? אבא התחיל למכור תמונות של נערות בצבעי
אדמה ובסגנון ישן עם אבנים משובצות. זה נורא אופנתי עכשיו. אבל
זה רק מכעיס אותו כי הוא אומר שזו לא אומנות. אני חושבת שהן
נורא יפות ורכות, אבל כשאמרתי לו הוא כעס. אתמול נהרגו חיילים
בלבנון. הלוואי ותישאר שם ולא תצטרך להתגייס. הלוואי ותחזור.
עוד מעט ייגמר החופש, אני לא יודעת עם מי אשב בכיתה. עינב
הזמינה אותי למסיבת יומולדת שלה, אבל נראה לי שזה רק כי לא היה
לה נעים כי אנחנו גרות קרוב. לאורלי יש חבר חדש שעולה ליוד, אז
ליאת הייתה קצת לבד ובאה לבקר אצלי. אמא הייתה מרוצה. דיברתי
עם מוגלי והוא מרשה לך לגדל חתול. אני מקווה שאתה נהנה, תכתוב
לי שוב, בבקשה. אני מצרפת לך מדבקה של סנופי, תדביק אותה ליד
המיטה שלך, גם אני הדבקתי אחת.
אוהבת, מיקה.

יונתן.
יש מכתבים שאני כותבת שלא על מנת לשלוח. אני לא חושבת שאשלח לך
את המכתב הזה, יש בי סערה וכל מה שאכתוב ישמע וודאי כמו בכי.
אבא ואמא רבו כל השישי-שבת. אמא פלטה איכשהו את השם של אבא
שלך. היא אמרה "יש אנשים שמעריכים אותי, אדם מעריך אותי". אבא
בעט ברגליים של השולחן והכל רעד. הוא צרח ושאג על שהיא מעיזה
לנפנף ככה מולו בפרשת האהבה שלה. איך את מעיזה, לעזאזל, להזכיר
אותו בפניי, איך את יכולה להסתכל למיקה בעיניים אחרי שהתנהגת
כמו איזו מופקרת עם האבא של יונתן. רעדתי מאחורי דלת חדרי.
ריגש אותי שהוא בחר לדבר על הכאב שלי, שהוא כאב את כאבי, ומצד
שני ריחמתי על האשמה שהוא מטיח בשתיקתה של אמא. נילי כמעט לא
נמצאת בזמן האחרון, היא ישנה כל הזמן אצל אורן. אני יודעת שאבא
יודע, אפילו שהיא משקרת לו. מצאתי אצלה בחדר גלולות. לפעמים יש
בי כעס על שיש לה עולם כל כך מלא, שמישהו מחבק אותה, ואני
תקועה פה עם שניהם ורע לי. אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי
להישאר בבית, אבל באמת שאין לי לאן ללכת. לא סיפרתי לך כי
פחדתי, אבל מוגלי לא מרגיש טוב ובמילא את המכתב הזה כבר לא
אשלח. אבא ואני לקחנו אותו לוטרינר. הוא אמר שהוא בדיכאון, גם
לכלבים יש דיכאון. אני נשבעת שאני משתדלת, יונתן, אני רצה איתו
ומחבקת אותו, ומדברת איתו,  אבל הוא אוהב אותך. תחזור, תחזור
בבקשה.
מיקה.

מיקה!
אני שמח כי התקבלתי לנבחרת כדורסל של בית-ספר, יש לנו אפילו
מעודדות, הן קופצות כל הזמן וזה מצחיק. זה אמנם לא נחשב כמו
הנבחרת של הבייסבול, אבל זה גם משהו, ויש לי מדים אדומים ולוקר
משלי באולם ספורט, וז'קט כזה כמו בסדרות האמריקאיות שהבן נותן
לחברה שלו במתנה.
הבית-ספר שלנו ענק, את תצחקי אבל יש לנו ממש חדר-אוכל כזה
שכולם עוברים בו עם מגשים כמו בקיבוץ, לפעמים יש ג'לי ירוק
מגעיל ולפעמים יש דונטס מצופה בשוקולד!
הם קוראים לי ג'ונתן. האנגלית שלי ממש השתפרה ומישהו חשב
שהמבטא שלי אוסטרלי!
אל תהיי עצובה, מיקה, את לא נשמעת עצמך, את שונה ואני מרגיש
שלא טוב לך. תספרי לי רק את האמת.
יונתן

יונתן היקר.
בסוף ליאת ואני ישבנו ביחד, אבל ליליאן, המורה החדשה שלנו,
העבירה את כולם מקומות ועכשיו אני יושבת ליד ארז. אורלי וליאת
השלימו, אז אני לא חושבת שנהיה החברות הכי טובות. ארז ואני לא
כל כך מסתדרים, הוא כל הזמן מתנדנד על הכיסא וזה מפחיד אותי,
הוא גם מעשן בהפסקה ואז הוא מסריח כל השיעור, והוא גם מזיע
נורא אחרי שיש ספורט. ובכלל, הוא לא מדבר איתי. וכל כך משונה
בלעדייך. אני מבטיחה שאני מספרת את כל האמת, לפחות את מה
שחשוב. אתמול בלילה לא ישנתי טוב בגלל שהיום היה לנו מבחן
במתמטיקה שיחלק אותנו לרמות. זה לא היה נורא כמו שחשבתי, אבל
כל הלילה זה התערבב לי בחלומות, אז העדפתי להישאר ערה ושמעתי
את אבא ואמא מדברים בחדר שלהם. לא הצלחתי להבין מה אמרו חוץ
מכמה מילים, אבל הם דיברו במן שקט כזה, כאילו הם מקשיבים אחד
לשני ומבינים, או לפחות משתדלים וזה ריגש אותי מאוד. בזמן
האחרון עצוב בבית. קשה לי להסביר. לפעמים אני חושבת שזה לא בית
טוב מספיק בשביל לגדל בו גור אדם כמו מוגלי. לאמא יש כל הזמן
מצבי רוח ואבא נורא עצבני בגלל שהוא צריך לצייר דברים שהם לא
אומנות לדעתו רק כי הם מוכרים. ובמיוחד נילי עצובה, היא ואורן
נפרדו והיא כל הזמן סגורה בחדר שלה ובוכה וכשאני מנסה לעודד
אותה היא אומרת לי שאין לה כוח לשטויות ושאני מתנהגת כמו ילדה
קטנה. כל המצב הזה מעציב את מוגלי, כי כלבים מרגישים, אבל פעם
ביום אנחנו הולכים לפרדס, הוא מאוד אוהב את הריח, זה מזכיר לו
אותך. בבקשה אל תיתן את הז'קט של הנבחרת לאף אחת, גם לא
למעודדת חתיכה, תשמור אותו בשבילי, בסדר?
מיקה.

מיקה!
נדמה לי שהכתב שלך השתנה. אולי זה כי התרגלתי לכתב המחובר
והזורם של האנגלית, בעברית יש רווחים והמילים קטועות, כאילו
קשה להן לצאת.
אני מבטיח לא לתת את הז'קט לאף אחת, גם לא התכוונתי. פה כל
הבנות יכולות להשיג כזה, אבל בשבילך הוא יהיה מיוחד.
אל תתייחסי לארז, הוא סתם מנסה להיראות מגניב, ואני לא חושב
שאת ילדותית, את מתארת דברים בהרבה רגש ונדמה לי שיש לך הרבה
יותר ניסיון ממני.
תמסרי למוגלי שאני בכלל לא שוכח אותו, שאין לי שום כלב או חתול
אחר ואני בטוח שהוא אוהב אותך כל כך עד שכמעט שכח ממני.
לפני שבוע ניצחנו במשחק גדול ובדרך חזרה עצרנו לחגוג בפיצרייה,
באותו רגע חשבתי רק על הניצחון ושום דבר אחר לא נראה לי חשוב -
לא הציונים שאני צריך לשפר ולא הריב שהיה לי עם אבא. זה מוזר,
פה אתה יכול לנקות את כל המחשבות הרעות מהראש ולשמוח, כמו
שיכור. בישראל תמיד יש סיבה להיות עצוב. חיילים, משפחות
שכולות, ניצולי שואה, פיגועים, מובטלים, תמיד יש משהו. פה יש
שמחה, חבל לי שאת לא יכולה לשמוח איתי, הבנות פה עסוקות כל
החיים בלחשוב על הנשף של האביב, מי יזמין אותן ומה ילבשו
ובישראל אין כאלו שטויות.
גבהתי, כנראה שאפשר לגדול גם בלי מרק עוף.
מתגעגע, יונתן

יונתן.
מצאתי שקל לי לרשום לך מכתבים שלא נשלחים. זה כמו לדבר אל הלב
שלי. אני שמחה שאתה שמח, הלוואי והייתי בנשף. לא גבהתי, אבל
השתנתי. אני פוחדת שכשתראה אותי לא תאהב אותי יותר. לא
מהשינויים שאמורים לקרות לי, לא גבהתי, ולא גדלו לי הציצי, וגם
לא התעגלתי במקומות הנכונים. אני לא כמו נילי. פעם האמנתי
שכשאגדל אהיה כמוהה. אני מרגישה מגושמת יותר וחושבת יותר
וכבדה. אני חושבת שכפות הידיים שלי נעשו מחוספסות ושהאצבעות
שלי התקצרו (או שכל השאר התארך) והן נראות כמו ידיים של איכרה,
ואין בהן שום דבר רך או עדין כמו הידיים של אמא. יש לי הרבה
נמשים עכשיו, בגלל שכל הקיץ ישבתי עם מוגלי בחוץ, הם מכסים לי
את כל הפנים ואני נראית מלוכלכת. והשיער שלי, הוא קשה ושרוף
מהשמש, לפני חודש התעצבנתי וגזרתי כמעט חצי מהצמה שלי. זה ייצא
נורא כי לשום דבר אין אותו אורך, ואמא הבטיחה לתקן את זה, אבל
היא כל הזמן עייפה.

יונתן שלי.
אני לא מספרת לך הכל. מוגלי לא בסדר. הוא חולה, מחלה שבאה
מבפנים. הוא אוהב לשכב על שמיכה ישנה שפרסנו לו באחת הפינות
בכניסה. הוא נראה עייף ומבוגר והעיניים שלו נפולות ועכורות. יש
לו שקעים משני צידי הגוף כי הוא כמעט לא אוכל. הוא לא שמח
לקראתי, הוא מחפש בצעדיי את קול צעדייך בנעלי האמריקה שלך עם
כריות האוויר. לפעמים אני מאכילה אותו מכף היד שלי כמו איזו
סבתא פולניה. אני נורא משתדלת, יונתן, תאמין לי, אני אוהבת
אותו ומחבקת אותו, הוא כל מה שנשאר לי ממך. ואם יקרה לו משהו,
אני לא אסלח לעצמי, ואתה לא תסלח לי שזה הרבה יותר גרוע. אני
מתחננת אליו, תתאושש מוגלי, גם לי עצוב, אבל כל החיים עוד
לפנינו, ויש לנו פרדסים לרוץ בהם ותפוזים לאכול, ויש לנו לצפות
שתחזור. כואב לי שכואב לו, וכואב לי שאני לא מספיק טובה כדי
לעזור, וכואב לי שאכזבתי אותך. אני אוהבת אותך יונתן, את שיער
החול שלך ואת ידי הפסנתרן שלך ואת הקול שלך והחיוך, ואני אוהבת
את ריח הכביסה והתפוזים של הבגדים שלך ואת צעדייך. ואני אוהבת
את המילים שאתה אומר לי ואת מגע אצבעותייך בשערי ואני אוהבת את
הכלב שלך והפרדס. אני באמת לא יודעת איך אספר לך.
מיקה.

מיקה!
עברו נדמה לי כבר שלושה חודשים מאז המכתב האחרון ששלחתי לך.
למה את לא כותבת? אני דואג לך וכשצלצלתי אלייך בפסח נשמעת
משונה והקול שלך רעד, כמו לפני בכי. את בסדר, מיקה? זה הם, הם
מעציבים אותך?
אני חושב הרבה איזו מיקה היית אם היית כאן. אולי כאן יכולת
להיות שמחה. למה שלא תבואי מיקה? תבואי בחופש הגדול ואני אקח
אותך לכל המקומות שרואים בסרטים, ותשתי קולה דובדבנים ואבא
ייקח אותנו לדרייב אין ואני אכיר לך את כל החברים שלי וכולם
יאהבו אותך. אני יודע מה את רוצה להגיד - אין לכם כסף ובחיים
לא תבקשי מאבא שלך. אבל מיקה, מגיע לך! אף פעם לא היית בחו"ל
וזה יעודד אותך, כאן לא תצליחי לבכות. ואל תתני לי את התירוץ
שאת פוחדת לטוס לבד. אבא ואני נחכה לך בשדה-תעופה ואת יכולה
להביא את נילי, יש לה כסף מהעבודה בקייטנה בקיץ והיא תשתגע כאן
מהחנויות של הג'ינסים והאיפור. בבקשה תבואי... אבא אמר שהשנה
לא נטוס לבקר כי יש לו המון עבודה ולי יש טורניר כדורסל
באוגוסט. תבואי, אני אקח אותך למסיבה של הרביעי ביולי ונקנה לך
שמלה, כזו של נשפים. תדברי עם אבא שלך, אני מחכה לתשובה
הנכונה!
יונתן. (ד"ש למוגלי)

יונתן.
אני מצטערת שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. לא מצאתי שום דבר מעניין
לספר, הכל רגיל, שזה טוב ורע ובאמצע. אל תדאג לי, פשוט התרגשתי
שהתקשרת בפסח והיה לי קשה לדבר. הלוואי ויכולתי לבוא, יונתן,
אבל אתה יודע שאי אפשר. אף אחד לא קונה ציורים כשהמצב בארץ לא
משהו. ואיך אני יכולה לבקש? כשאמא מעירה לו על החולצה הזו עם
כל הכתמים של צבעי השמן אז הוא צועק עלייה שהוא לא מתכוון
לבזבז עכשיו כספים על חולצות כשבקושי יש לנו להוצאות של הדלק
ולשלם על כל הטלפונים שאתן עושות. אתן. ואני לא מתקשרת, יונתן,
כי עם מי יש לי לדבר? אבל גם אני נכללת ב"אתן" הזה שהוא יורק
לאוויר, כאילו אנחנו נגדו. נילי ואורן חזרו ונפרדו וחזרו שוב.
מוגלי בסדר. גם אני.
אוהבת, מיקה.

יונתן.
רק אתמול שלחתי לך את המכתב ואני כותבת לך שוב כי אני רעה על
שאני מסתירה ממך דברים רק מהפחד שתפסיק לאהוב אותי. כבר חודשים
שאני מחפשת דרכים לספר לך, אבל המלים לא יוצאות. מוגלי חולה.
אפילו חולה מאוד. הוטרינר אמר שזה דיכאון, הוא לא רץ ולא נובח
ולא אוכל ולא מכשכש בזנב ולא שוכח ולא שמח בי. כל היום הוא
שוכב על שמיכה בכניסה לבית כמו פסל, לפעמים הוא מיילל והעיניים
שלו לחות תמיד, עכורות, דומעות, פצועות. אני מנסה הכל, ולפעמים
יש בי תקוות חדשות, אבל אני פשוט לא מספיקה עבורו. כל בוקר אני
נפרדת ממנו בחיבוק, כאילו חום גופי יחזק את גופו הצנום. כשאני
עושה שיעורים, אני מכניסה אותו לחדר שלי שנהיה חברה זה לזו.
אמא כועסת, כי הוא משיר שערות ויש לו פרעושים, אבל לא איכפת
לי, שתכעס, רק מכעסך אני פוחדת, מאכזבתך, משנאתך. אל תשנא אותי
על שנכשלתי ואכזבתי בבקשה היחידה שביקשת ממני. אני רוצה להציל
אותו, אותנו, אבל אין לי כוחות יותר. אני רק בוכה, וזה רק מזיק
לו. הוטרינר הציע שנרדים אותו לנצח, אבל אני לא הסכמתי וחשבתי
שאולי אשתנה ואצליח, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה. פעם רציתי
ללמד אותו לבכות עם קול, זה מקל כשבוכים, אבל כלבים לא בוכים
עם קול, כמו שהם לא צוחקים. אני מצטערת.

מיקה ומוגלי!
אל תשברו לי עכשיו, אני אחזור הכי מהר שאוכל ונרוץ שוב בפרדסים
ונהיה הכל אחד לשני, כמו פעם. אל תעשה למיקה צרות, מוגלי, אני
השארתי אותך בידיים הכי טובות בישראל. והשארתי גם אותה בידייך,
או ברגלייך, שתשמח אותה ותקפץ סביבה ותמלא את החלל, אל תתפנק
עכשיו! תתחזק ותפתח שרירים ותשמור עלייה, שלא תהיה יותר מידי
בשמש כי זה מוסיף לה נמשים שהיא לא אוהבת, ושלא תלמד קשה מידי,
ושלא תהיה בבית כשהם רבים ומכאיבים לה. בשביל מה היו כל
האימונים שלנו אם אתה מתעצל עכשיו ומעדיף לשכב על שמיכה
ולנחור? קדימה מוגלי! בחבילה יש שתי הפתעות. למוגלי - קולר נגד
פרעושים, זה להיט פה אצל כל הכלבים הכי קולים של ניו-יורק,
ולמיקה - לק עם נצנצים שכולן מורחות פה, גם נילי יכולה לשים.
מתגעגע, יונתן.

יונתן.
המילים קשות עבורי הפעם גם כשאני כותבת אותן. אולי נכון היה
יותר לו הייתי מתקשרת. אבל לא היה לי אומץ, כי אני פחדנית, זה
אף פעם לא היה הזמן המתאים, מוקדם מידי, מאוחר מידי, יש סביבי
אנשים, אני לבד. זו רק אני תמיד ואני רוצה למות. אני לא יודעת
איך אוציא את המילים שמוגלי מת. שהוא איננו, שהוא מת בעצב,
בלעדייך ושאני לא הצלחתי לעזור לו. הוא ביקש לצאת מהחדר שלי,
הוא עמד מול הדלת והביט בי בעיניו הלחות. שמחתי ומיהרתי לפתוח,
והחלטתי שלא לבוא אחריו, אולי כי נדמה היה לי שהוא מחפש את
השקט שלו ואולי פשוט כי רציתי לסיים את התרגילים במתמטיקה ולא
חשבתי על זה יותר מידי. כשסיימתי הוא נעלם, בשום מקום לא מצאתי
אותו וקיוויתי שהוא סתם משחק איתי מחבואים בפרדס. בתשע בערב
אבא ואני נסענו לחפש אותו במושב, היקפנו אותו פעמיים ואז יצאנו
לכביש הראשי. מצאנו אותו שוכב על שולי הכביש ביציאה מהמושב.
מכונית פגעה בו והפילה אותו בדרכו, אבל הוא עדיין נותר שלם,
אמיתי. אבא יצא מהאוטו ועטף אותו בסדין מהבגאז'. הוא הניח אותו
בספסל האחורי ואני לא הצלחתי לבכות. עוד באותו לילה קברנו
אותו. אבא ודוד אלי חפרו לו בור קרוב לעץ השקדייה שבין הבית
שלנו לבית של סבתא רחל. הסתתרתי מאחורי החלון במטבח וראיתי
אותם עומדים עם גבם אליי, דוד אלי בגופייה לבנה ואבא בחולצה עם
כתמי הצבע. ריגש אתי שהם עשו זאת ביחד, בשבילך, בשבילי, בשביל
מוגלי. בלי מילים, רק מעשים. רק בבוקר, בדרך לבית ספר, העזתי
להתקרב לאדמה בה נטמן. רציתי לומר כמה מילים עם משמעות,
להיפרד. בסוף רק רשמתי על האדמה באצבעי "גור אדם" וכשחזרתי
מבית-ספר כבר לא נותר דבר מאותן שתי מילים על האדמה ההיא.
יונתן, אומרים שיום מותם של בני האדם הוא המאושר בחייהם. כמו
הבנות שנרצחו בפיגוע כשיצאו לחגוג את פורים וכמו רבין שנרצח
במקום שבו כולם הריעו לו. הייתי רוצה לומר לך שגם מוגלי מת
מאושר, אולי כן, אולי יצא לטייל, לחפש, להריח, אולי חשב על
פולקע מכובס, על פרדסים, עלייך. אל תבכה יונתן, בכיתי בשביל
שנינו. אולי הייתי צריכה להתקשר, אבל לא היו לי כוחות.
אני אוהבת אותך מאוד. מיקה

יונתן.
שנה טובה! ראש השנה כאן עכשיו. אמא רצתה שניסע בחג לאחותה, אבל
אבא אמר שיבואו פעם הם לכאן והם רבו. בסוף נסענו בלעדיו. מזמן
לא כתבת לי. ובטלפון זה לא אותו דבר, כי אני אף פעם לא מצליחה
לומר כל מה שאני מתכוונת. כבר יותר משנה שלא ראיתי אותך. אתה
בטח גבוה ועם נעליי ספורט חדשות. השנה לא הכנתי שנות טובות כמו
תמיד. היה מבחן גדול בלשון ולא הספקתי, ובכלל אין לי מצב  רוח
לשנות טובות. אבא ואמא רבים כמעט כל יום עכשיו, אתמול הם רבו
בגללי. אבא דיבר על כמה שאני מתבודדת, שאין לי חברים ושאני
פוחדת מכל דבר קטן ושאני בכיינית, ולמה אמא לא מעירה לי והוא
תמיד צריך להיות הרע. צרחתי כי כבר לא יכולתי לשמוע. אחר כך
הרגשתי כמו איזו משוגעת ולא הצלחתי לישון כי לא היה סוף לבכי.
נילי צעקה עליהם לפני שבוע: אז תתגרשו ודי. אולי זה יהיה הכי
טוב, אני רק רוצה  שלווה. אצלי זה לא יהיה ככה, בעלי ואני לא
נריב לעולם. אולי זה תמים ותינוקי, ככה אבא אומר, אבל אני
מאמינה שזה יכול להיות. תספר לי מה שלומך. יונתן, לא כתבת לי
מאז המכתב על מוגלי ובטלפון אתה לא מדבר על עצמך. אני מקווה
שהצלחת לסלוח לי איכשהו, אחרת לא אוכל להמשיך. תכתוב לי בבקשה.
מיקה.

מיקה!
המכתב ששלחת מונח על השולחן שלי כבר חודשים, ובכל זאת רק עכשיו
אני כותב בחזרה. אני לא יודע למה המשכתי לדחות את זה כל הזמן.
אני מאוד מתגעגע אלייך ואל תחשבי אפילו לרגע שיש בי כעס כלשהו
כלפייך, אין לי סיבה לזה, וגם אם הייתה - בחיים אני לא אוכל
לכעוס עלייך.
יצאתי עם מישהי. קוראים לה סוזי. אריק הכיר בנינו, היא בחבר'ה
שלו. היא חצי מקסיקנית והיא יפה מאוד וחכמה ושנונה כזו
ומעניינת. היא רוקדת בלט מאז שהיא קטנה וגם פלמנקו. יש בה משהו
לא מכאן ואולי בגלל זה התחברנו כל כך טוב. לפני שבוע נפרדנו,
היא אמרה שאני לא משדר חום ושהיא צריכה לעשות הכל. אולי זה סתם
תרוץ, אני כבר לא יודע.
אל תשברי לי כמו עלה, מיקה, את כבר צריכה להיות חסינה לכל המצב
הזה של ההורים שלך. ואבא שלך צודק בזה שאסור לך להתבודד ושאת
חייבת להתמודד.
את מאמינה שעוד חודש תהיי בת שש עשרה?
אני פוחד שנהיית נערה פתאום ושלא אזהה אותך.
יונתן

מיקה!
גם החופש לא אבוא. בבקשה אל תבכי בגלל זה. לאבא יש הרבה עבודה
ואני פוחד לסוע לבד, תנסי להבין אותי. אני חושב שלא אוכל
להתמודד עם כל זה. עם הבית של סבתא, כשהיא לא שם והם כן, בלי
מוגלי, וכל מה שהיה בין שניהם. ולראות אותך ושוב להיפרד ממך.
נתאפק עוד קצת מיקה, ובסוף כשניפגש זה יהיה הכי טוב בעולם.
יונתן

כשמלאו לי 18 היה יום חם. אבא נסע לירושלים ללמד ציור כי מה לא
עושים היום בשביל כסף ואמא נסעה לחוג יוגה בדרום. נילי ניסתה
לשכנע אותי לבוא איתה ועם יניב, הוא החבר החדש שלה, סטודנט
למשפטים, להשתזף בים. לא רציתי לצאת מהבית כי ידעתי שהוא
יתקשר. כל היום חיכיתי וכבר נדמה היה לי שאני שומעת צלצולי
טלפון בכל מקום. כבר החשיך, איך יכולתי להאמין שהוא יזכור.
יצאתי מהבית הריק לפרדס, להחיות אותו בדמיוני כי פחדתי שאשכח
את מראה פניו. כשחזרתי נילי ויניב חזרו, האוטו שלו חנה בכניסה
ואור דלק בסלון ולרגע דמיינתי שכשאכנס יהיה החדר מלא וכולם
יצעקו לי מזל טוב ופחדתי וקיוויתי ביחד. נילי קמה מהספה ותפסה
אותי בשתי ידייה. "הוא חוזר! הוא חוזר!" מי חוזר? שאלתי, אפילו
שידעתי אבל רציתי לשמוע את שמו. יונתן חוזר. היא קפצה כמו
ילדה, הוא חוזר! הוא התקשר עכשיו, טיפשונת, לאן הלכת? רצה לאחל
לך מזל-טוב, הוא חוזר ביולי, הוא רוצה להתגייס. יונתן חוזר? את
בטוחה? רעדו כפות ידיי בידייה.
הרבה זמן עבר מאז ראה אותי יונתן. רגליי מגיעות בקושי לאדמה
כשאני יושבת על הנדנדה והן לא שזופות כמו של נילי, הפנים שלי
מלאות נמשים ואני כבר לא קולעת את השיער העבה שלי לצמה כי נילי
אומרת שזה ילדותי. בספר המחזור רשמו לידי שלוש נקודות כי אני
שתקנית ואבא צעק עליי יומיים שלמים בגלל זה ועוד יום בגלל
שבכיתי כמו תינוקת ואיך הוא יכול לשלוח אותי למסגרת צבאית בלי
שיהיה לו אולקוס. כבר חמש שעות ושלושים וחמש דקות שאני יושבת
על המיטה ומחכה לשעה שלוש. בשעה שלוש ניסע לאסוף אותו משדה
תעופה, לדוד אלי אין מקום באוטו אז נילי הבטיחה לקחת אותי,
ניסע אחריו כי היא לא יודעת את הדרך. אמא קנתה לי חולצה חדשה,
אני אלבש אותה עם ג'ינס, שמתי יותר מידי מייק-אפ כדי להסתיר את
החצ'קונים שיצאו לי מהתרגשות, אז בסוף שטפתי אותו והכתמתי את
כל המגבת. יצאנו בחמישה לשלוש כי כולם ראו שאני חסרת סבלנות.
הבטן שלי מתהפכת ומתכווצת כל הנסיעה. נילי עוצרת בצד ואני
מקיאה את נשמתי בשולי הכביש. אני רוצה לסוע, זה יעבור, אני
אומרת אבל אחרי כמה דקות זה קורה שוב. אנחנו חוזרות הביתה, אני
בוכה כמו ילדה ונכנסת למקלחת להוריד ממני את הבושה.

כשפקחתי עיניי הוא רכן מעליי לרגע חשבתי שזה כבר הבוקר של
מחרת, אבל מהחלון הציף חושך. לחיים סמוקות ושיער חול סתור על
פניו, הצצתי מטה לנעליו, נעלי אמריקה חדשות בצבע כחול, אין עוד
כאלו בארץ. לו היינו בסרט אמריקאי הייתי מתעוררת עם אודם
והשיער שלי היה שפוך באלגנטיות על הכרית, לרגע שכחתי מכל זה
ופשוט קפצתי לזרועותיו. כתפיו היו רחבות, לא היה לו ריח של
פרדס. כף ידו נגעה מהססת בשערי הפזור. התרחקתי מעט כדי להביט
בפניו ונשקתי לשתי לחייו ומגען היה חם לשפתיי. פתאום נבהלתי כי
נזכרתי שרק קמתי ושהשיער שלי נורא פרוע ושהפנים שלי מלאות
סימנים של שינה ושאני לובשת גופייה ישנה. "אוי לא..." פלטתי
ורצתי החוצה לחדר האמבטיה. אחר כך כבר פחדתי לחזור, ונתמלאתי
בושה כי הוא נראה היה כל כך זר. "מיקה, את בסדר?" היה קולו עבה
ממה שזכרתי. "כן, כן, אני עוד שנייה באה..." גמגמתי. התיישבתי
הרחק ממנו על המיטה והשתתקתי ממבוכה. הוא היה גבוה, ראיתי
אפילו שישב, וכתפיו רחבות וזרועותיו חזקות והוא חייך וגרם לי
להשפיל מבטי, נו, שיגיד משהו. אני מצטערת שלא באתי לשדה תעופה,
העזתי לומר. הוא צחק, איך מתאים לך להתחיל שיחה ב"מצטערת", דוד
אלי אמר לי שלא הרגשת טוב. עכשיו את מרגישה יותר טוב? כן, זה
פשוט, ש... שקצת התרגשתי שאתה חוזר. אתה באמת תשאר פה, יונתן?
אצל אלי ודניאלה? כן, זה מה שתכננתי. שוב שתיקה. נו, שידבר
כבר, שידבר. משונה לחזור, הבית של סבתא השתנה. הכל השתנה, לדוד
אלי יש זקן ודניאלה בלונדינית, ולאסי גדלה. ומוגלי, המשכתי
בליבי. ואני, השתנתי? נדמה לי שכן, אולי בגלל השיער שלך, יפה
לך ככה. כפות ידיו תופפו מעט על השמיכה, אצבעותיו ארוכות כמו
של פסנתרן. לו היה לי אומץ הייתי אוספת אותן בידיי. הוא כרך
זרועותיו סביבי, טמנתי ראשי בשקע שבין כתפיו לצווארו ונשמתי את
ריחו החדש. יונתן חזר.

בשבת בצהריים אמא הזמינה את יונתן לאכול איתנו. ערכתי שולחן
בחוץ, עם מפיות צבעוניות וסכום של אירועים מיוחדים. יונתן נראה
קצת נבוך כשהתיישבנו, אמא אמרה לו שישב בראש השולחן, מול אבא.
אותי זה הביך עוד יותר, כי נילי הביאה את יניב, והיה זה כאילו,
רק כאילו שגם אנחנו כמותם. אמא עשתה את מרבית הדיבורים בארוחה
אולי כי פחדה שמישהו ימשוך את השיחה לכיוון לא רצוי. היא דיברה
על הערכים התזונתיים של העדשים, על איזו הרצאה ששמעה בנושא
ההרא-קרישנה ואפילו על המורה שלה לתנ"ך בתיכון שהייתה מעשנת כל
כך הרבה עד שנעשה לה קול מפחיד, ואיזה מזל, ברוך השם, שהבנות
שלה לא מעשנות. אני לא דיברתי בכלל, מידי פעם הייתי מרימה מבטי
מהשולחן ונתקלת בעינייו של יונתן ומיד היה גופי מתמלא פרפורים
ושוב הייתי משפילה מבטי. כל כך שונה היה מיונתן הילד, כל כך
גבוה ורחב כתפיים וקולו עבה והוא אוכל יותר ורגליו מתופפות
בשקט מנגינה בנעליי אמריקה על הריצפה במרפסת. ואבא שלך? שאל
פתאום אבא מקצה השולחן השני. מה שלומו? כל תנועת המזלגות
נדומה. אבא בסדר... עובד בעיקר. הוא השיב. והוא לא מצא איזו בת
זוג? המשיך אבא. לא יכולתי לראות את פניה של אמא כי היא ישבה
לידי. יונתן חשב על משהו להגיד כי מצחו התקמט, בין הגבות, כמו
שהיה קטן. אתה עושה לי את זה דווקא! צעקה פתאום אמא וידיה
התקמצו לאגרופים, אתה מתנקם בי! על מה? על שנהנתי לשוחח עם גבר
אחר! ארור! ארור! אחר כך קמה בסערה ורצה פנימה להסתגר בחדר
השינה. משוגעת! הוא צעק אחריה והערים לצלחתו עוד מנה של אורז.
יותר לא דיברנו, ומי שהיה בו עוד כוח סיים את האוכל מהצלחת
שלו. נילי ויניב קמו מהשולחן אחרי כמה דקות כי הם ממהרים לזוג
חברים מהאוניברסיטה של יניב ואבא קם קצת אחריהם ויכולתי לשמוע
אותו פותח את המקרר, מוציא פחית בירה ועולה לסטודיו שלו. אספתי
את הצלחות והסכום ויונתן עשה ערמה של כוסות ונכנסנו הביתה
להכניס אותם למדיח. אחר כך יצאנו שוב לפנות את האוכל. אני
לקחתי את סיר האורז והעדשים אבל הוא נפל לי מהידיים והאורז
נשפך על הדשא כמו פתיתי שלג. התכופפתי לאסוף אותו כמו ילדה
קטנה שרוצה לאסוף את הגשם שירד על האדמה לתוך כוס ולשתות אותו.
מיקה, אין טעם לאסוף את זה, הוא אמר והתכופף לצידי. אבל אמא
הכינה שיהיה גם למחר... נחנק קולי. לא נורא, זה לא חשוב עכשיו,
הוא אחז בכפות ידיי. אני מצטערת שהיית צריך לראות את כל זה,
אמרתי לו, זו הייתה אמורה להיות ארוחה נחמדה לכבוד זה שחזרת.
אני יודע, והיה לי נחמד חוץ מזה. אני נורא מתביישת, לחשתי, שהם
ככה ולפנייך. מה קרה לך מיקה? אל תתביישי ממני, זה לא שאף פעם
לא ראיתי אותם רבים. בוא, נזכרתי פתאום, השארת אצלי את אלבום
החתונה שלהם, ומשכתי אותו פנימה.

אמא ואבא לא מדברים כבר ארבעה ימים. אמא קנתה לעצמה טבעת מזהב
לבן עם אבנים משובצות כדי לעצבן אותו, ואבא הזמין יומיים רצוף
את החברים שלו מהמילואים- לראות כדורגל ו"לעל האש" כדי להוציא
אותה מדעתה. עוד מעט ניסע כולם במכונית הקטנה למסיבת הסיום והם
ישתקו כל הדרך ובאולם ישבו בנפרד. נילי השאילה לי שמלה ורודה,
אני מתחרטת עכשיו שהשתכנעתי לה ושאעלה עם הדבר הזה על הבמה
לקבל תעודה, ולא אדע אם לנשק את המורה ולאיזה כיוון ללכת ואולי
אשכח לקחת ממנה את התעודה או אתקל במיקרופון. אלוהים, כל כך
הרבה דברים לזכור. גם יונתן יבוא, לפגוש את כל החברים מהכיתה,
אחר כך נישאר למסיבת ריקודים, כולם ישתו בירות וישתכרו כי
סיימנו את התיכון והבגרויות והכל, יונתן ירקוד, אני לא אעז.
השמלה קצרה מידי, הרגליים שלי לא מספיק שזופות, השיער שלי
התנפח, הייתי צריכה לשים יתר מייק-אפ, אני לא יודעת לצעוד על
עקבים, אני מרגישה מחופשת, נילי שמה לי פס בעיניים, אני פוחדת
שהוא ימרח, רק שלא אבכה היום, שלא אבכה. צעדים של נעליי אמריקה
על המדרגות, דפיקה מהוססת על הדלת, יונתן נכנס. הוא הכי יפה
בעולם. את מאוד יפה, מיקה. הוא אומר, הוא חייב לומר דברים
כאלו. את מתרגשת? כן, מאוד, בגלל הדברים הקטנים, שלא אפשל,
שיעבור מהר ובשלום. הוא צוחק, אין לו חיוך של פרסומת למנטוס
ואני אוהבת את זה. הוא עוזר לי לענוד שרשרת, ידיו נוגעות
בעורפי החשוף, אין בי נשימה, רק שלא ירגיש. ארבע נפשות באוטו
אחד. נילי ויניב יגיעו בנפרד. אבא נוהג ואמא שותקת. אבא במצב
רוח טוב, מספר בדיחות גסות של החבר'ה מהמילואים, אמא מכווצת את
השפתיים כמו שסבתא רחל נהגה לעשות כשאכלה דג מלוח. כל הבנות
לובשות שמלות יפות, אולי הגזמתי, אולי אני בולטת מידי בורוד.
אני מחפשת את מקומי ביניהן, שלא ירגישו שלושתם כמה אני לבד.
התלמידים יושבים מקדימה, אני מציצה אחורה לחפש את פניהם
המוכרות. כמה אנשים ולמה לבשתי ורוד.

בשעה אחת עשרה נגמר הכל. אמא נישקה אותי על הלחי "תהני" ואבא
כבר התחיל לשחק עם המפתחות כי הוא חסר סבלנות. נילי לחשה לי
שחסר לי אם אאסוף את השיער כמו איזו סבתא. בחושך צעדנו
למועדון, שותקים. כולם רצו לדבר עם יונתן, הוא היה איתנו
ביסודי ועזב לניו-יורק, בטח סבבה שם, מועדונים, חיי לילה,
בנות, מה חזרת בכלל? אני לא דיברתי וכפות ידיי הזיעו אז ניגבתי
אותן בשמלה הורודה. יונתן הקפיץ כמה טקילות, העיניים שלו נעשו
אחרות, צוחקות, הוא נעמד במרכז ושר את כל השירים באנגלית ורקד.
אני חושבת שהוא השתכר. כעסתי, אני לא בטוחה אם בגלל שכולם
התייחסו אליו או בגלל שהוא התייחס לכולם. ישבתי שקופה בשמלה
ורודה בפינה, כועסת עליו, עליהם ועליי. הן רקדו סביבו ונגעו
בכתפיו, הן צחקו מבדיחותיו השיכורות ונפנפו שיערן מולו. שנאתי
אותן, רציתי ללכת. אני הולכת, לחשתי לאוזנו. כבר את הולכת,
מיקה? למה? אני לא כל כך נהנת, תישאר אתה, תהנה. ללוות אותך
הביתה? זה בסדר, זה רק חמש דקות, אני אלך לבד. בכל זאת הוא
ליווה אותי, הוא גרר רגליו על הכביש. היא נעשתה חתיכה, סמדר.
הוא אמר לי, נהיה לה ציצי גדול. יונתן... נעשתי נבוכה, וזה מה
שחשוב  בעינייך, הציצי שלה? הוא צחק, מה את רוצה, מיקה, זה
מושך. אז זה מה שמושך אתכם, הציצי? לא רק, יש עוד דברים, גם
הציצים, הוא קרא בפה צוחק ובקול רם ופחדתי שישמעו. אז סמדר
מושכת אותך? שאלתי וקולי נחנק, טוב שהוא שיכור ולא שם לב, גם
לסוזי היה ציצי גדול? העזתי. מה קרה לי, מה אני אומרת, למה אני
פותחת פצעים. את מושכת אותי, מיקה, יש לך רגליים יפות ושפתיים
יפות ואני רוצה לנשק אותך בצוואר. קפאתי. שפתיו נגעו חמות
בכתפי החשופה, מגען נעם לי, נשימתי נפסקה כמו לא הייתה מעולם.
רצתי בכל כוחי הביתה, מתנשמת ובדקתי מול המראה כמה גדול נראה
הציצי  של מבעד לשמלה הורודה של נילי.

בכל מה שנותר מהלילה לא הצלחתי להירדם. הם התעוררו מפתיחת הדלת
ודיברו ביניהם בלחש מילים לא ברורות. ניסיתי להקשיב כי פחדתי
שידברו על גירושים. טוב, לפחות הם מדברים. אולי דיברו עליי,
איך התנהגתי בטקס, איך הלכתי מכופפת ואיך צחקתי את הצחוק הנבוך
שלי כשדיברו איתי, ואיך אני בעייתית ואיך יצאתי ככה. הוא אשם,
עם כל השיגעונות שלו, בטח ירשה אותם ממנו, הייתה צריכה להיות
אמנית, גם היא אשמה, עם השתיקות שלה ושהיא כמו ילדה מתבגרת.
אולי דיברו על יונתן ועליי, מסכנה, כל כך שקוף שהיא מאוהבת בו,
וכל התקופה שחיכתה לו, היא תישבר אם תהיה לו מישהי אחרת. ואיך
ישלחו אותה לצבא, בקושי באוטובוסים היא נוסעת לבד, היא עוד
תבכה אם המפקדים יעירו לה להכניס את הדיסקית מתחת לחולצה. ולמה
רע לי כל כך? למה רע לי עכשיו? דווקא עכשיו כשסיימתי את
התיכון, שאוכל להתחיל מחדש, לא כמיקה הבכיינית, השתקנית.
עכשיו, כשהוא חזר.

"מיקה, מיקה!" התערבב קולו של יונתן הנער בחלומי. קמתי והצצתי
בחלון. הוא אחז באופניים הצהובות הזוהרות שהביא לו דוד אלי
כשהגיע לסבתא רחל כי אי אפשר להסתדר במושב בלי אופניים. "בואי
נרכב באופניים!" הוא צעק לי "חייבים לחגוג את החופש!" אבל יש
לי אופניים של ילדות קטנות, אתה זוכר, ורודות עם סלסלה ולבבות.
לא חשוב, נחפש צבים! שיער החול שלו זהר בשמש ועיניו התכווצו
מעט מסונוורות מהאור. אבל אל תרכב מהר, אל תשאיר אותי מאחורה,
ביקשתי. שני ילדים מגודלים על אופניים קטנות, צהובות וורודות,
מחפשים צבים בחורשה ופניהם סמוקות. עשיתי שטויות אתמול? הוא
צעק תוך כדי רכיבה והרוח התערבבה במילים. קצת, התאמצתי להדביק
אותו, ראיתי גרועים ממך. אחר כך קנינו במכולת שני
ארטיק-קרח-ענבים ועצרנו לאכול באחד הפרדסים והלשונות שלנו היו
כחולות. סבתא רחל הייתה בטח נבהלת עכשיו, ופורצת באיזה "ויי
זמיר" או משהו אחר באידיש. מחר אני מסתפר, הוא אמר לי, אני
אעשה תספורת של המרינס. אני לא רוצה שתתגייס, לחשתי, אני לא
רוצה להתגייס בעצמי אבל אבא יהרוג אותי כי צבא זה הכי חשוב
בעולם. אני פוחדת, אין לי כוח לעוד התחלות, אני רוצה שנישאר
ככה. יהיה לך טוב מיקה, אני בטוח, כולם יאהבו אותך. אתה תמיד
אומר את זה, וזה אף פעם לא נכון. למה אף פעם? לא אמרתי לך
שמוגלי ואת תסתדרו? שתיקה. למה הוא הזכיר את מוגלי. מוגלי ואני
לא הסתדרנו, יונתן, אתה יודע את זה, מוגלי לא אהב אותי, הוא
אהב אותך. תפסיקי מיקה, מוגלי אהב אותך, הוא תמיד שמח לראות
אותך, אפשר לאהוב יותר ממישהו אחד. אצלי זה לא ככה, נחנק קולי.
אולי אתה יכול לאהוב גם את סוזי וגם את סמדר, אצלי זה לא ככה.
שוב אני עושה את זה, הורסת הכל. סליחה. לחשתי והפנתי אליו את
גבי, אני סתם קנאית, הרסתי הכל. לא הרסת, הוא ניסה לנחם אותי,
אל תבכי עכשיו. אני לא בוכה. את בוכה. אני לא, אני לא. הוא משך
אותי אחורה כך שראשי נח על ברכיו. אני סתם בכיינית, הסתרתי את
עיניי, אני כזו איומה. הוא משך את ידיי מעיניי. תסתכלי עליי,
הוא אמר, זה מצחיק לראות אנשים הפוכים, אם מתרכזים - אפשר
לדמיין שהעיניים הפוכות וזה מפחיד. קירבתי את כף ידו לשפתיי
ונישקתי אותה. אתה הכי יקר לי בעולם.

בשישי בערב אבא ביקש מנילי וממני לבוא לסלון. הוא קרא בשמנו,
ככה סתם לפני ארוחת הערב. ירדתי במדרגות בראש מושפל כמו ילדה
שעומדת להיענש. זהו, זה יהיה הטקס הסופי, אנחנו מתגרשים, הוא
יגיד ואמא תשתוק. אפילו שאין לו גרוש לדירה נוספת, ומה יהיה על
הסטודיו, אולי נצטרך למכור אותי ולהיפרד מהפרדס ומיונתן. ואני
אפרוץ בבכי ואבא יכעס - ואת חושבת שלי זה קל שאת מייללת? ואמא
תתערב - עזוב את הילדה. ואבא יכעס שהיא שוב לא עומדת לצידו
ואני ארוץ לחדר אך לא אצליח לברוח מצעקותיהם. הוא ישב על
הכורסא, התיישבנו מולו, אמא הציצה מהמטבח, כפות ידיי הזיעו,
הוא רכן מעט קדימה ודיבר בשקט. אתן מבינות את המצב, הוא פתח,
את המצב הכלכלי, אתן בטח יודעות שאנשים לא חושבים על אומנות
כשיש אבטלה ופיטורים ואינתיפדה וכל הנאחס הזה. אני סוגר את
הגלריה בת"א. יש לי חובות ואני חייב למכור. אחר עצר וקמט עמוק
נפער בין גבותיו. אני אטוס להולנד, כמה חודשים, אולי יותר,
הציעו לי להשתלב בפרוייקט של הקמת מוזיאון לזכר השואה. זה לא
הרבה כסף, אבל זו אומנות וזו מטרה טובה. זה עדיף מכלום. ומה עם
זה שלא עוזבים מדינה כי קשה? רציתי לשאול ושתקתי, מה עם כל
הסיסמאות היפות. והגיוס שלי? רציתי לשאול, אתה לא תלווה אותי
לבקו"ם? אך העדפתי לא לומר דבר.

אמא ארזה לאבא בגדים במזוודה של חו"ל שנותרה עטופה בניילון מאז
שהיו בירח דבש. נילי קנתה לו שקית של גרעינים לטיסה ואני קניתי
לו מחזיק מפתחות שבתוכו שמים תמונה של מישהו שאוהבים. חשבתי
שזה יהיה טיפשי לשים לו תמונה שלנו אז שמתי צילום של הסמל של
השריון ואבא צחק. ערב לפני הטיסה הזמנו את כל החברים שלו
מהמילואים. אמא אפתה פיצה ואבא התגאה בה - פיצה כזו אין אפילו
באיטליה. אחר כך הם ראו משחק כדורגל ואני הכנסתי כלים למדיח
ונזכרתי בפרידה אחת שהייתה לי פעם, וכשאוהבים מישהו ונפרדים
ושוב נפגשים, אפשר להמשיך מאותה נקודה, רק אחרת. ואולי הפרידה
תעשה להם טוב, אולי הם יאהבו שוב כמו שהיו צעירים כי הגעגועים
ישנו אותם. התמלאתי אושר. קראתי ליונתן החוצה. אני התיישבתי על
הנדנדה ויונתן שכב על גבו על הדשא וידיו מאחורי עורפו. כשדוד
אלי פתח את הממטרות, הוא חלץ את נעליי האמריקה הכחולות שלו ורץ
לתוך המים. בואי, הוא קרא לי ופניו צוחקות מבעד לרסיסי המים.
קיפלתי מעט את המכנסיים וניסיתי לתפוס אותו. הוא רץ מהר, ואני
מתנשפת מאחוריו. כמו הילדים שהיינו פעם כששיחקנו תופסת ביום
שהכרתי אותו. רצנו יחפים, בין רסיסי מים וזיכרונות. עשבים ודשא
נדבקו לרגלינו הרטובות. פתאום הוא עצר וצעק "צב" ואני נתקעתי
בו והחלקנו על הדשא הרטוב. הכיתי אותו על כתפו באגרופים עד
שנרגענו מצחוקנו והוא הפנה פניו אליי. אצבעות הפסנתרן שלו
ליקטו עשבים משיערי הפזור והרטוב. לו היה לי אומץ הייתי...
פניו קרבו אליי, סמוקות, אצבעותיו גלשו לאפי ולחיי, הוא רכן
מעליי ושפתיו רפרפו חמות על שפתיי, ואז נגעו, מגען שונה מכל מה
שהכרתי. נשמתי אותו לתוכי וידיי ליטפו את עורפו של יונתן הנער.
קיוויתי שלא נתנתק לעולם, אך הוא נפל מתנשם לצידי. רציתי לומר
"אל תפסיק" אבל התביישתי. "מיקה! בואי תגידי שלום לכולם!" נשמע
קולה של אמא, מיהרתי לקום וסידרתי את שערי. רציתי לומר לו
משהו, אולי - אני אוהבת אותך, אבל במקום רצתי הביתה.

אבא טס בבוקר. כל הלילה התייסרתי בזכר מגע ידייך בשערי
ובמותניי. לא הצלחתי להירדם בגלל כל מה שרציתי ולא עשיתי ואיך
השארתי אותך לבדך תחת גשם הממטרות ולא אמרתי דבר.  עד שהשעון
צלצל והציל אותי. עוד מעט נפרד מאבא ורק אמא תיסע איתו לשדה -
תעופה, הוא לא רוצה טקסים והתרגשויות. אולי בנסיעה היא תניח
ראשה על כתפו ותלחש לו מילים יפות כמו שהיא תתגעגע. אבא לא לבש
חולצה עם כתמים של צבעי שמן והיה מגולח, הוא שתה קפה במטבח
והשקיף אל המשק, מדינה עוזבים רק כשקשה. הוא חיבק אותי. את
תהיי חיילת כשאחזור, הוא אמר ומשהו בו התרגש. אני מבטיחה שאהיה
חיילת טובה, לחשתי לו. הוא חייך ונדמה היה לי שאני רואה משהו
לח ומנצנץ בעינו. את ילדה טובה, מיקה, הוא פרע את שערי, את
יצירתית, אמנית בנפשך. אל תעצרי את עצמך. המכונית נעלמה באופק.
נילי אמרה לי שאחזור לישון, אבל לא יכולתי. יצאתי והתיישבתי על
הנדנדה, חשבתי על סבתא רחל ועל מוגלי, על כמה שהם אהבו אותך,
ואיך אני רוצה לאהוב אותך. יונתן הקטן, יונתן הנער.

הצצתי בחלונך. התהפכת במיטתך כי השמש הפריעה לך. חיכיתי עד
שתקום לסגור את התריסים ותבחין בי. קרה משהו, מיקה? נבהלת
ופתחת לי את החלון. לא, כלום. הצטערתי פתאום ורציתי ללכת. אבא
שלך נסע? שאלת. כן, מקודם. עניתי. מצחיקה אחת, אולי תכנסי ולא
תעמדי שם בחוץ. עזרת לי לעלות לחלון ולהיכנס בלי להעיר אף אחד.
קרה לך משהו, התעקשת, את עצובה? לא יודעת, התיישבתי על המיטה,
אני לא בטוחה, אני לא חושבת. זה בגלל אתמול? כל הנאומים היפים
שהכנתי בלילה וקודם על הנדנדה, נשכחו. אתמול... התחלתי, אתמול,
אני... אני לא רציתי שתפסיק... היה לי נעים, אני אוהבת אותך,
אני אוהבת אותך נורא... אפילו שאמא אומרת שנורא זה נורא ואיום
וצריך להגיד מאוד... אני אוהבת אותך נורא, שזה יותר ממאוד, שזה
הכי שיש, שזה יותר מהכל. אספת את כפות ידיי אלייך, רעדתי. גם
אני אוהב אותך נורא, מיקה. נשקתי לשפתייך, הצמדת אותי אלייך
ויכולתי לחוש בדפיקות ליבך.

התגייסתי בספטמבר. נסענו ארבעתנו לבקו"ם. פחדתי והתרגשתי
וגיששתי אחר ידך כשישבנו בספסל האחורי, דחוסים יחד עם תיק שמן
שלא הצלחנו להכניס לבאגאז'. אני אהיה אחרת, אני לא אהיה
בכיינית ויהיו לי חברות, הבטחתי לאמא. חיכיתם עד שעליתי
לאוטובוס. על החלון המאובק רשמת לי: מיקה הלוחמת היפנית פלוס
יונתן הקטן. הצמדתי כף ידי לידך והחלון הפריד בינינו. התרחקנו,
אבל אני לא בכיתי. "זה החבר שלך?" שאלה אותי הנערה הגבוהה
שישבה לידי. "כן" לחשתי והסתובבתי אליה - "נעים מאוד, אני
מיקה".