היה הייתה פעם נסיכה יפהפייה,
שעמדה להינשא ולהפוך למלכה.
הנסיך היה יפה-תואר וחכם,
נסיך טוב, נסיך מושלם.

הנסיך אהב את הנסיכה
יותר כל יום, יותר כל דקה.
והנסיכה אהבה את הנסיך,
אהבת אמת, כמו שהלב צריך.

הנסיך היה מבטיח אהבה,
והנסיכה הייתה אומרת שהוא לא באמת אוהב אותה.
הנסיך היה מתעקש ומבטיח נאמנות,
והנסיכה המשיכה לסרב בעקשנות.

"אני אוהב אותך יותר מהירח את הכוכבים,
אוהב יותר משדבורים אוהבות את הפרחים."
"אתה תאהב אותי כשזה יתאים,
ואז תנטוש, ואני אהיה שבורה לרסיסים."

הנסיך היה מבטיח כי באמת אהב,
הנסיכה אמרה שאוהב אותה רק כאן ועכשיו.
הנסיך היה נשבע ומחבק בחוזקה,
והיא הייתה צוחקת ומנענעת בראשה.

הנסיך ביקש והקריב ואהב,
הנסיכה אהבה, אבל לא סמכה עליו.
עם כמה שדאג וחשק ורצה,
לנסיך נמאס לחיות בהישג ידה.

לנסיך נשבר הלב כי כאב מלאהוב,
אז הוא עזב את הטירה ומצא דירה בקצה ברחוב.
הנסיכה נשארה לבד, שבורה לרסיסים,
ובדמעות מלמלה, שככה כל הנסיכים.