אתם מכירים את המצב, זה קורה יותר ויותר שאתה בצבא, שאתה רואה
מישהו והוא נראה לך בדיוק כמו מישהו שאתה מכיר. עד כדי כך שאתה
עוד רגע תצעק את שמו. זה קרה יום אחד. זה קרה לי יום אחד,
הייתי בטוחה שראיתי את אורנה, ראיתי מישהי כ"כ דומה לה, ורק אז
נפל האסימון, אני לא יכולה לראות אותה, אורנה מתה. זה לתמיד.
אני לא חושבת שהאבל תקף אותי פעם כמו באותו רגע, כאילו רק אז
התחלתי להבין את מהות העובדה שהיא לא באמת חייה. שהיא באמת
מתה. לא, היא לא ב'רמות חפר', משגעת אנשים עם חוקי לשון, נפעל
פועל ושבירת שינים אחרות. היא לא מלמדת אנשים לעשות את מה שהם
הכי אוהבים לעשות - לכתוב.

היא מתה, נרצחה.
היא לא תגיד לי שלום יותר שאבוא לבקר בבית ספר.
היא לא תעביר עוד בלשון, בחיבור.
היא לא תגרור יותר תלמידים לסדנאות ערבים - יהודים  או סתם
חינוך.
היא לא תחייך יותר.
היא תשכב באדמה.
וכלום.
אין עוד.
אני לא אראה אותה סתם ככה.
שנצחק על המורים בעוד 10 שנים, לא נשאל אז איפה היא היום.
במסיבת מחזור, היא לא תהייה.
אני לא אוכל לשלוח לה את הספר שלי,
עטוף נוצץ עם הקדשה אליה ממני. היא לא תראה אותו.
היא לא תדע כמה הרימה את רמת הכתיבה שלי,
שקפצתי כמו מטורפת שקיבלתי את הציון בחיבור. היא לא ידעה כמה
הודיתי לה. היא לא תדע שכל פעם שאני כותבת את אותם שתי מילים
באותו משפט, אני חושבת עליה. היא תדע שכל פעם שאני לא מוצאת
מיליות קישור אני חושבת עליה. היא לא תדע שאני חושבת עליה.

אורנה יהיה זכרך חקוק.



מוקדש לאורנה אשל.
מורה מחנכת  
ותלמידה
בבית חינוך 'רמות חפר'.