אני לא בנאדם שמסתבך.
בעיה עולה? O.K. - שולף את סכין המנתח שבדעתי, מפענח הרכב,
משרטט דרכיי פעולה אפשרויות, מנבא הסתברויות הצלחה ופועל - אין
בעיה.

עד שהבעיה עולה מתוכך, עד שרגש סותר את המחשבה, עד שפחד ממיס
את להב המחשבה להסוסים.
באין מרכז שליטה ותכנון, כשהראש/מפקד נופל, כל כוחות הפעולה
מתפזרים המומים.

אני לא איש שמסתבך כשמדובר בחפצים ובמשחקים, בצורות ומספרים.
אז הכל, פשוט הכל, קל. אני יכול לומר לעצמי "כל הכבוד, אתה
תותח".
וכשמגיע הכשלון אני כועס "אני אפס!"

אני לא איש שמסתבך כשאין רגשות בסביבה, כשאין מחיר גדול מדי
לשלם. אז כשזה מסתבך ואין לי תשובה - אין לי עשייה, אז אני
עובר למשהו אחר, משהו שאני לא אסתבך בו, משהו שיש בו רק צורה.

איך מתגברים על פחד, על כעס, על אימה, על שנאה?
מה ההרכב? מה הן דרכי הפעולה?
פה יש סירוב לגעת ואתה מגלה שאתה לא סתם מכונה חכמה.
יש בעומק תחתיות, ילד שצריך לגלות אליו סובלנות, שלא מציית
לעקרונות של תחרות והשגיות. שרוצה וצריך מגע שכוח הקסם, ולא
ההגיון פועל עליו. מגע, אהבה ומשם לאמון, ורק אז הוא יבוא
איתך.
אתה יכול באמת יכול לתת לו את מילתך אני שואל את עצמי? אתה תעז
לחצות את גבולותייך, להגן עליהם מאחרים?
באמת תעז להשתנות כשצריך? להתאפק כשצריך?
להסתכל על האמת?
שני כוחות סותרים הם החיים: לעמוד מהצד ובו בזמן להיות בפנים.
אפשרי אני שואל?
נקודה למחשבה.