מעניין
אבל רק כשרע לי
אני מצליחה להוציא את המילים הטובות ביותר,
הניסוחים הטובים ביותר.

"לא מוותרת על חטאים כי משם באים כל השירים..."
כל כך נכון המשפט הזה.

אני בשניות יכולה לצחוק ואחר כך לבכות .

אני חולה במובן מסוים . מנטלית.

נראית עדינה ונחמדה מבחוץ.

ובפנים סחרחורת אחת גדולה.

רק האחד שלי מכיר אותי באמת,
את הגועל שיכול לצאת ממני לפעמים,
העצבים הרוגז,
חוסר ההבנה,
פלא שהוא סובל אותי,
אני לא סובלת את עצמי
וזאת עובדה,
אבל, במין אבסורד,
לעולם לא הייתי מחליפה את עצמי,
גם אם היו נותנים לי הזדמנות נוספת,
עדיין הייתי רוצה להיוולד
בתור עצמי.

עדיין יש לי מקום קטן לאהבה בתוכי,לעצמי.

אני גדלה והשנים עוברות.

ואני מפחדת לגדול ולקחת אחריות.

רוצה להיות מאותם אנשים שמעיזים,
מעיזים לקחת את החיים בקלות,
לא להתרגש מכל דבר, להנות מהדברים הקטנים.

לחייות חיים ממוצעים,
עם עבודה ממוצעת.

אני בתוך מעגל של
"פוטנציאל עצום להתפתח"
ואין לי כוח לזה,
אולי מעצלות,
אולי מרצון להיות יותר רוחנית,
ופחות חומרית,
אולי מרצון להגשים את מי שאני באמת.

אם רק היה לי מושג מי אני?

לעיתים נדמה לי
כי אלה - בעלי הביטחון
טיפשים בביטחון שלהם,
כי איך הם יכולים להיות בטוחים במציאות כל כך רופפת ?

אבל אולי אני הטיפשה
שלא נותנת לעצמי הזדמנות
להנות ממשהו יציב לרגע,
לסמוך על משהו במלוא המובן,
לסמוך על מישהו באותו מובן.

לא רוצה לפחוד לעד.