עכשיו אני נזכרת שאהבתי להסתכל על נמלים כשהייתי קטנה, בדיוק
כמו שאני עושה עכשיו. רק לעמוד ולהסתכל עליהם ממשיכים את
העבודה. לא אהבתי "להתערב" להם בחיים כמו ילדים אחרים, הם היו
מפילים סוכר או להפך, את הקינמון שהם לא סובלים ובכך משבשים
להם את כל החיים. רק לעמוד להסתכל.
הגודל המזערי שלהם וחוסר ההתענינות שלהם בי מהפנט אותי. הרבה
פעמים שאלתי את עצמי אם הם לא מודעים לי כי הם לא מסוגלים
לראות אותי או כי הם פשוט מתעלמים, ובסוף החלטתי שהם פשוט
מתעלמים ממני. זה קצת מעליב, למה שלא יתייחסו אליי? הרי אני
הרבה יותר מעליהם. הם בסך הכל נמלים שעובדות ולא מסוגלות
להסתכל מעבר לפעולות הפשוטות שלהן, ולעומתם אני, חושבת על
משמעות הדברים, מסוגלת לנתח, לחשוב ולהבין את העולם שבו אני
חיה. ואולי בגלל זה הן מתעלמות ממני? אני ממשיכה להסתכל עליהן
הולכות בתור, לא מודעות לעצמן או לנמלה שעומדת אחריה ולפניה.
חיה די נטולת משמעים אם תשאלו אותי. אולי אם הם היו רואות את
עצמן מגובה כזה הן היו מתחילןת לשאול את עצמן למה הן ממשיכות
עם זה כל יום והיו עוצרות ומבינות שאני צדקתי כל הזמן. אבל הן
שם למטה ואני פה, הרבה מעליהן.
ועכשיו אני נופלת. הן בטח לא מבינות מה מתרחש, ואילו ידעו, זה
לא היה מעניין אותן. ממשיכה ליפול. המחשבות עוברות בראש בקצב
מטורף. הכל נכנס לפרופורציה שונה כשנופלים. האדמה מתקרבת,
ואיתה הנמלים. אני עוד מעט פוגעת באדמה. ועכשיו כל הנמלים
עוצרות ומרימות את הראש. אני מתקרבת עליהן, והם הופכות ליותר
גדולות. אפילו שונות אפשר להגיד. אני מתקרבת, והזמן כבר לא
זמן. והן כבר לא נמלים, עכשיו הם אנשים. מביטים ומצביעים. אולי
בכל זאת הצלחתי להכניס קצת משמעות לחיים שלהם? שוכבת על האדמה.
והנמלים שוב רק נמלים, ושוב אין להן משמעות.