הלכתי במקום אותו אינני מכירה, אך הוא אינו שונה משאר המקומות
בהם הייתי.
ראיתי צעיף זרוק על הרצפה, הוא היה מוכתם מדם וקרוע. מימין לי,
ראיתי את גופתה של נערה. עיניה היו פקוחות לרווחה, וכשהסתכלתי
לתוכן, אי אפשר היה שלא לראות את העצב הרב שהשתקף מהן, כאילו
כל כך הרבה עברה, אך היא הייתה רק בת 13.
ידה הייתה מונחת ברפיון על ליבה, כאילו ניסתה להרגיש את פעימתו
האחרונה רגע לפני שהחיים נקטפו מגופה.

רגע לאחר מכן הופיע מישהו. היה לו שיער ארוך עד הגב, שחור
כלילה, ובגדיו ישנים וקרועים, אך כשהתקרב מעט הרושם המאיים
נעלם. עיניו דמעו והוא סיפר לי שהוא היה החבר של הנערה.
הוא ניסה לעצור אותה, אך היא נפלה.
אף אחד אחר לא ראה את צערה האינסופי חוץ ממנו, אך הוא לא הצליח
לעזור לה. אפילו לא הוא.

היא הייתה כה עצובה, משוטטת לה באפלה. למרות שמשמאלה, מאוד
קרוב אליה - כמעט לידה, היה אור, אך היא לא ראתה אותו. היא לא
יכלה להאמין שמשמאלה יש עולם טוב יותר. חברים לא היו לה, אף
אחד מהם לא רצה נערה שבורה כמותה כמעמסה על כתפיו השבירות
והמאושרות, אף אחד מהם לא רצה להאמין שיש עצב בעולם - ורוע.
רצה לחיות בבועה הורודה שלו, של אושר וצביעות. וטיפשות.
הצער שבה אכל אותה, עד שנאלצה לזחול על ברכיה, כשעיניה דומעות
עד שלא יכלה לראות. היא ניסתה לקום, אך לא יכלה - לא נותרו בה
עוד כוחות, כשם שלא נותרה בה עוד שמחה.

לבסוף, היא נפלה לתוך האפלה, אל תוך המקום בו אין אוויר, ואף
לא זמן, וכשלבסוף היא לא יכלה לנשום - דמה הפסיק לזרום, ליבה
הפסיק לפעום. נשמתה פרחה ועלתה למקום בו אין חושך, אין בדידות,
ולא עצב - רק שמחה, אושר, אור ומלאכים. גן העדן, שכל כך הגיע
לה, וכל כך כמהה לו.
היא מתה.

הוא חיבק אותה בזרועותיו, ובכה לתוך כתפה, כמבקש ממנה לחזור,
אך הוא יודע כי לא ניתן להחזירה.
הוא מאמין שהיא עוד זוכרת אותו באהבה והוקרה, כשהם שהוא אהב
והוקיר אותה.
הנחתי יד מנחמת על כתפו, אך זה לא סיפק אותו. זה בטוח לא סיפק
אותו.

ואני ידעתי, ידעתי את זה - זאת הייתה צריכה להיות אני.