"אל תדאגי, היא לא חוזרת מוקדם היום" - אלה היו המילים
האחרונות שיצאו לו מהפה. אני זוכרת את אותו רגע, כאילו זה קרה
אתמול - כשבעצם זה קרה לפני חמש שנים.
הכל התחיל ביום קיצי וחמים, כשטיילתי לי על החוף של דאבוש,
בלבוש מינימלי, ותפשתי לי קצת צבע - התקרב אלי נער נאה במראהו,
אשר בידיו 2 כוסות לימונדה עם מטרייה קטנה ורדרדה בתוכן, ושאל
אם הוא יכול להזמין אותי למשקה. מכיוון שהיה ממש חם והרגשתי די
בודדה הסכמתי - שלא תחשבו שבד"כ אני ישר עונה בחיוב לכל אדם
שרק מציע, אך משהו משך אותי אל הזר הזה. הוא היה גבוה, לפחות
מטר תשעים ראשו היה מגולח ואפשר היה לראות שהוא עשה זאת בעזרת
סכין ולא בעזרת מכונה ( ואני פשוט מתה על זה - כשגברים שמגלחים
את הראש.)
היו לו עיניים חומות, אף רגיל - לא סולד ולא שום דבר, פנים לא
שמנות מדי - בדיוק איך שצריך, אפשר היה לראות על פי גופו שהוא
שומר על כושר. כתפיו היו רחבות, ושרירי החזה והבטן היו
מתוחזקים כראוי. ידיו החסונות אשר אחזו בכוסות הלימונדה עם
המטריות הורודות בתוכן, גם הן רמזו על אימון רב. את עכוזו לא
יכלתי לראות באותו רגע, אך אני יכולה להגיד לכם מנסיון מאוחר
יותר שגם הוא מוצק. וכמו שאר גופו - גם רגליו רמזו על פעילות
ספורטיבית ממושכת.
כאשר הציע לי לשתות והשבתי בחיוב, שאל לשמי, "דניאלה" עניתי,
ושמך? "שפיץ" השיב הנער במין התרברבות מאופקת, "כולם קוראים לי
ככה" המשיך ודיבר. "כדאי שנסיים לשתות את הלימונדה מהר, כדי
שחבר שלך לא ישחט אותי" אמר במין ערמומיות מסוימת.
"אין לך מה לדאוג ממי, הוא לא פה, באתי לבד" השבתי כשלמעשה אני
נטולת חבר בימים אלו, "וחוצמזה אתה נראה כמו אחד שיכול לדאוג
לעצמו" עניתי במין התחנפות.
"תודה לך" השיב הנער.
כך ישבנו ודיסקסנו על הא ודא, עד רדת החשכה. רגע לפני שפנינו
כל אחד לדרכו, שאל הנער למספר הטלפון שלי. הרהרתי לכמה רגעים,
והחלטתי לתת לו את האי.סי.קיו שלי.
כך נסגר יום שחשבתי למשעמם בצורה המעניינת ביותר שיכלתי להעלות
על דעתי, אך מה שלא ידעתי הוא זה שאני אפתח אובססיה לנער יפה
התואר הקרוי שפיץ.

לאחר שבוע ימים, כאשר ניגשתי על העגלה בביתי אשר קרויה בשם -
מחשב - ונכנסתי אל תוכנת האי.סי.קיו חיכו לי שם בערך שלושים
ושש הודעות ושני כרטיסי ברכה. קראתי בעניין רב את הודעותיו של
הנער החמוד, עד אשר הגעתי להודעה אשר תפשה או תשומת לבי יתר על
האחרות, ובה היה רשום:
"דניאלה, אני יודע שאת גדולה ממני בשנתיים, ושאת מסיימת את
התיכון בעוד כחודשיים ולאחר מכן את מתגייסת לצבא, וחשבתי...
וזה כל מה שעשיתי בשבוע האחרון - לחשוב. חשבתי עליך, על יופייך
המהמם - (אני חושבת שיהיה נכון לתאר את עצמי בקטע זה. ובכן אני
יחסית גבוה ביחס לשאר הבנות בגילי - אני כמטר שבעים ומעלה,
שיער שחור קצר - כרה, עיניים כחולות עם גוונים של ירוק, לחיים
שמנמנות במקצת, אפשר להגיד ש-מבושי הם בסדר גודל נורמלי. -
מלאה במקומות הנכונים, קראו לזה כחפצכם.) -
אני לא יכול להתרכז בשום דבר שאני עושה, כל הזמן את עולה לי
בראש, אז חשבתי... אולי... אני ואת נצא לסרט... או אולי
לקופי-טרי...
אני יודע שאין לך בעיה להגיע למרות שאת גרה בכוכב-יאיר, כי יש
לך רשיון... אז... תחשבי על זה ותחזירי לי תשובה... טוב
חמודה?, יאללה ביי - חולה עליך, שפיץ."

החלטתי להתקשר אליו ( מספר הטלפון שלו הופיע באינפו באי.סי.קיו
) ולקבוע איתו לצאת לקופי-טרי.
"הלו?" ענה לי קול שכרגע קם משינה (השעה הייתה 16:00)
"שפיץ?" עניתי בשאלה.
"כן!, דניאלה?" ענה לי הקול העייף שמהר מאוד הפך לעירני
ביותר.
"מה קורה?, הכל טוב?"
"כן, מה איתך?"
"יכול להיות יותר טוב, את יודעת..."
"אולי תספר לי על זה ביום שישי בערב בקופי-טרי?"
"חכי שנייה..." ענה לי שפיץ, וכנראה ששכח ללחוץ על כפתור ההשתק
כי שמעתי אותו צורח "יייייישששששש!!!!"
"בטח סבבה, באיזה שעה?" ענה לי לאחר שנרגע.
"עשר וחצי, ואני אבוא לאסוף אותך, אם זה בסדר מצידך?..."
"כן-כן" ענה הנער הנלהב.
"טוב, אני אראה אותך ביום שישי אז..." עניתי במטרה לסיים את
השיחה המביכה הזו.
"סבבה, יאללה ביי כפרה" ענה לי "חולה עליך, יפה שלי" וניתק.

הגעתי לרחוב שבו גר שפיץ (שד"א אגב את שמו האמיתי אני עדיין לא
יודעת ) בשעה 22:20 והפלא ופלא, שפיץ כבר חיכה לי שם סבור
פנים, מהודר ומצוחצח (כמובן שגם אני דאגתי להתהדר ולסדר את
עצמי לכבודו - וכמובן שדאגתי גם לחשוף קצת בשר בכדי להוציא לו
את העיניים) מחכה לי בהתלהבות גדולה, אשר אותה ניסה להסתיר
בכישלון נחרץ, כאשר נופף לי לשלום.
עצרתי לו ופתחתי לו את דלת המכונית (פיאט אונו שולט).
שפיץ נכנס למכונית כאשר על פניו דבוק חיוך של דביל (במקרה הזה
החיוך היה חמוד), והדביק לי בחוצפה נועזת נשיקה על הלחי ואמר
שלום.
"מה קורה?" שאלתי אותו והחלתי נוסעת, "בסדר" ענה לי בקול רועד.
הבנתי שהוא די מתרגש מן העובדה שאנחנו יוצאים, אז לא התעללתי
בו בשאלות מציקות כאלו, עד אשר הגענו לקופי-טרי.
שם ישבנו משך זמן לא מוגדר, אשר בו הכרתי את שפיץ לעומק, והוא
אותי.
לאחר שאכלנו ושתינו, החלטנו שנעשה משהו יוצא דופן. משהו שלא
עושים בפגישה הראשונה בד"כ, אם בכלל. נכנסנו בחופזה לתוך הפיאט
ונסענו עד לקאנטרי-קלאב (כרגע השעה היא 03:00 לפנות בוקר).
לאחר שחנינו בקרבת מקום, שפיץ עזר לי לטפס על הגדר והוא אחרי.
ללא היסוס, פשטנו את בגדינו העליונים, ולמרות הקרירות ששררה
בחוץ קפצנו למים. (כאשר אני חושבת על זה, אני לא מאמינה שעשיתי
את כל הדברים הנועזים הללו - חלקם בהמשך הסיפור - שהרי אני לא
כזאת. גדלתי בבית דתי ובבי"ס וחטיבה דתיים - אנשים במעמדי לא
היו עושים דברים כאלו - ד"א באותה תקופה למדתי בתיכון הרצוג,
כאמור גם שפיץ) לאחר השתובבות קצרה במים של שנינו בכדי להתחמם
מעט, התחבקנו כיוון שקפאנו מקור. החיבוק האינטימי הזה נראה
כנמשך לנצח. שנינו נשארנו מחובקים - צמודים עד אפס מקום אחד
לשני, ללא מילה למשך זמן די ארוך, לבסוף, שפיץ הפר את הדממה
המביכה בנשיקה על עצם הבריח שלי, ואני - הגבתי במין אנחה של
תענוג. שפיץ החל לוחש לי באוזני בחמימות משפטים, אשר גרמו לי
לזרמים בכל הגוף. החלטנו לצאת מהבריכה, ולשבת על הדשא.
התיישבנו אחד ליד השני - מבטים צולבים וחודרים. לפתע, לא הפריע
לנו הקור, להפך, נהיה חם יותר ויותר. שפיץ הציע לעסות לי את
הגב במסז' (הוא טען שיש לו כשרון ונסיון מקצועי בנושא), ועניתי
בחיוב. שכבתי על בטני כאשר שפיץ רוכן מעלי והחל מעסה את גבי
בחושניות. - בניגוד לרוב הבנים שלא היו מבזבזים זמן, שפיץ לא
היה נחוש בדעתו לפתוח את חזייתי, ולנסות להשכיב אותי, אלא הוא
רק רצה לגרום לי למעט עונג. למשך כל הערב, לא רק בבריכה, שפיץ
התנהג כג'נטלמן מושלם. לאחר מספר דקות של עונג מן המסז' הבאמת
מצויין של שפיץ, החלטתי שאני חייבת לעשות את הצעד הבא.