ההרעבה העצמית התחילה ביום שבו הפסיקה לעשן, החליטה, אני לא
אתחיל לאכול במקום לעשן, לכן הפסיקה לאכול, זה היה קשה, אבל
כשהיא מחליטה היא עושה!
כשאף אחד לא הסתכל אכלה איזו קוביית שוקולד, הגוף שלה היה חלוש
ומצומק, יחסית לבחורה גבוהה היתה נראית כמו מישהו שיצא ממחנה
ריכוז, כ"כ צנומה ודקה ורעמת השיער מעל להכל, איזה אפרו מטורף,
שכל יומיים החליף צבע, מרב חולשה לא יכלה לישון, מרב עייפות
היתה הוזה, חולמת תוך כדי עירנות, רואה דברים שלא היו באמת,
לפעמים היתה צונחת באמצע שיעור ונרדמת וכרגיל חשבו שהיא סתם
עייפה, אף אחד לא העלה על דעתו שלא אכלה שבוע או לפעמים יותר,
בשיעורי חינוך גופני מהמתעמלת הכי טובה הפכה לכלום, לא היתה
מסוגלת לרוץ מרב עייפות, מרב חולשה, חברותיה שמו לב, אבל לא
יכלו לעשות דבר בעניין כי היא לא הקשיבה, אמרה להן שהן מדברות
שטויות, היא לא מסוגלת להרעיב את עצמה...
ואז הוא הגיע, בכל הדרו, דניאל, הבחור הכי מקסים שאי פעם
הכירה, היא חזרה לעשן, אבל לא חזרה לאכול, הוא ראה אותה נעלמת
מול לעיניו ודיבר עם חברותיה, לא היה כלום לעשות, היא היתה
קשה, אבל הם אהבו אותה כ"כ, לא ויתרו עליה, היום שבו התחילה
לאכול היה כשדיברה עם חברתה הטובה בטלפון, היא אמרה לה שהיא
תלך לאכול, הבטיחה לה שהיא הולכת לאכול ואז חברתה אמרה את
המשפט הגורלי... "הייתי רוצה להאמין לך, אבל אני לא מצליחה..."
שטף חזק של דמעות עלה, היא בכתה כמו מטורפת, הלכה פתחה את
המקרר ולא הצליחה להביא את עצמה לידיי אכילה, וידעה שחברתה
צדקה, היא לא תאכל, היא לא אכלה והיא לא ידעה מה לעשות חוץ
מלבכות, הוריה ידעו ולא ידעו, כי הם האמינו לה שהיא לא מרעיבה
את עצמה, בעצם למה שלא יאמינו?! היא ניצלה את זה, היא נסעה
לחברתה ושם אכלה, אכלה לחמניה והרגישה כאילו אכלה פרה, הן יצאו
למסיבה ופגשו את דניאל שם, הוא הסתכל עליה במבט כאוב והיא רצה
אליו וחיבקה אותו, הוא לחש באוזנה "עוד מעט לא יהיה לי איך
לחבק אותך, את תהרגי את עצמך, תאכלי בשבילי, בבקשה", כ"כ כאב
לה, היא ראתה את הכאב שהיא מסבה לחבריה הטובים ביותר, לאהובה,
וכאב חד פילח את ליבה, כאובה הלכה לחדרו של דניאל, ישנה שם
שינה ארוכה וטובה, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
לאט לאט החלה לאכול, חברתה עזרה לה, הכינה לה ארוחות גדולות
והכריחה אותה לאכול, לקחה אותה למסעדות טובות, פעמים רבות היו
יושבות שתיהן באיזו מסעדה יפה והיא היתה מסתכלת על הצלחת שלה
ובוכה, היא לא הצליחה להביא את הראש שלה למצב שבו תאכל לאכול
בלי לחשוב על משקלה, היא אף פעם לא החלימה, היא אוכלת, אוכלת
קבוע 3 ארוחות ביום, אוכלת שוקולדים ודברים משמינים ועדיין כל
פעם שהיא יורדת קילו או חצי קילו עולה לה חיוך על הפנים ואם
היא מעלה ממשקלה הקבוע דמעות עולות בעיניה, אבל עדיין אוכלת
ולפעמים לא ואז בוכה, הרבה סיבות לבכות יש לה, אבל לעולם בפני
אנשים, היא לא תיתן להם לראות את חולשתה, קשרה עם דניאל התנתק
וחברתה הטובה שמרה עליה, דאגה לה וטיפלה בה, מולה היתה בוכה
פעמים רבות, גופה כאוב ורעב... והיא עדיין משכנעת את עצמה שהיא
אוכלת...