לילה לפני הגיוס. יותר מידי אנשים להפרד מהם. יותר מדי אנשים
שיראו לי כ"כ אחרת בעוד 10 ימים כשאחזור הביתה. כבר קראתי את
רוב המכתבים והלב עדיין לא התחיל לדפוק מהר מדי. התיק נראה כמו
גוש של דברים שמעולם לא השתמשתי בהם וקשה לי להאמין גם שאשתמש.

לילה לפני הגיוס וחברות שלי עוד מתקשרות לבכות מהצבא, ומאחלות
בהצלחה בקול קצת מדאיג. לילה לפני הגיוס ואני פאקין לא מבינה
למה זה טוב. אני יודעת שמחר בבוקר אני צריכה שוב להפרד מכולם
בחיבוק כמעט הכי עצוב. אני יודעת שזו אני שעולה על האוטובוס
העמוס מפוחדות הזה ואני יודעת שזהו זה. שנתיים. שנתיים שאין לי
מושג מה יקרה בהם. שנתיים שלמעשה אף אחד לא יודע מה יקרה בהם.
שנתיים שאני מעבירה את השליטה בי לגורמים לא ברורים, שגם הם לא
כ"כ בטוחים שהם בעמדת שליטה. שנתיים להשתמש בתיק מלא בדברים
האלו שהם לא שלי. הם אולי של החנות הזאת והזאת והזאת, וחלקם גם
של הצבא, אבל הם לא שלי. שנתיים שאפילו לא מפחידות אותי עכשיו
או עושות לי לבכות או אפילו משהו. סתם שנתיים עם מין ריח מוזר
כזה שאין לי ברירה אלא לצחוק. לצחוק מהמבוכה או מהאבסורד. סתם
לצחוק כי זה מגוחך. כי זה הרי סתם.
האקונה מטטה... חחח. זה מה שעומד לי על הלשון בין פרצי הצחוק.
אני הולכת לישון עכשיו... אני בטח לא ארדם... אולי פתאום אני
אזכר שזה לא כ"כ מצחיק. זה אמיתי. זו אני שיקחו מחר עם
האוטובוס עמוס המבוהלות. מרחק 6 שעות מכאן אני אהיה. אולי פחות
בטיסה. אני מתגייסת מחר. איזו טעות של הצבא. יהיה מצחיק.
בשבילכם. לילה לפני הגיוס. לילה טוב.