היום זה היום הראשון שלי בבסיס החדש, קיבלתי הצבה לשלוחה סודית
(עלק) של היחידה שנמצאת בקריית דקלים, הבסיס לא כזה רחוק מהבית
שלי, אבל קצת קשה למצוא אותו, לא, לא בגלל שהוא מסווה כל כך
טוב, פשוט בגלל שהוא כל כך קטן וקיקיוני שאף אחד בכלל לא שמע
עליו חוץ מאיזה 27 מסכנים שמשרתים בו.

פרץ, הסגן אלוף שלי, אמר לי להגיע לבסיס בבוקר ולתפוס טרמפ יחד
עם הרכב של הדואר שיוצא אל השלוחה בבוקר, עד כדי כך המקום הזה
תקוע בשום מקום ככה שהיחידים שזוכרים איך להגיע אליו הם שני
הנהגים של היחידה שצריכים להעביר אליו דואר, אל תדאגו, לא
מדובר במשהו מיוחד, בדרך כלל זה הזמנות ליום ספורט יחידתי או
יום כיף בלונה פארק, לפעמים גם מגיעה תורנות שמירה, אבל זהו
בערך.

בבסיס פגשתי את החבר'ה שאיתם אני אמור לשרת בשלוש עד שש שנים
הקרובות. ככה זה אצל מתכנתים בצבא, חתומים קבע עמוק עוד לפני
שהתחילו לשרת, אבל יש תנאים מקלים כמו סעיף נפשי ובעיות
בריאותיות שעוזרים להשתחרר מוקדם יותר. לפעמים אפילו מקבלים
שליש על התנהגות רעה, תלוי כמה חזק מתאמצים.

היום הראשון עבר בסבבה, לא היה אף אחד בכיר יותר מלביא סטלן -
אחד הקצינים במדור - כולם היו בדיון ביחידת האם, אז לביא הכיר
לי את כל מי שנשאר ואמר שאני יכול ללכת הביתה.

למחרת בבוקר תפסתי את האוטובוס, לא זכרתי בדיוק איך מגיעים אז
ביקשתי מהנהג שיעצור לי בקריית דקלים.
"קריית דקלים, איפה זה בכלל קריית דקלים? חייל, אני לא מגיע
להתנחלויות בעזה".
"זאת לא התנחלות, זה בסיס צבאי בקו שלך", אמרתי לו.
"חייל, אל תפריע לי עם השטויות שלך על הבוקר, גם כן אתם חיל
מודיעין, כולכם הומואים!", צעק עלי הנהג.
מהצעקות התעורר אדי שישן בחלק האחורי של האוטובוס וקרא לי, אדי
הוא אחד מהמדור שלי, הלכתי וישבתי לידו.
שהתקרבנו לאיזור המשוער של הבסיס אדי עבר לעמדות קרב והלך
לעמוד ליד הנהג, "לא כל הנהגים יודעים שיש פה תחנה ולפעמים הם
פשוט לא עוצרים כאן, אז חייבים להיות זריזים ולשבת לנהג על
הוריד", אמר לי אדי.
הפעם היה לנו מזל והנהג הסכים ואז התחלנו במסע הרגלי לכיוון
הבסיס, שממוקם, כמובן, כך שיהיה קשה להגיע אליו, גם לאלה
שאמורים להגיע כל יום.