בטח שחשבתי על זה. חשבתי על זה מאות פעמים. לנסוע רחוק רחוק
ולהשאיר הכל מאחור. לשכוח מכולם והכל. אולי להשאיר פתק קטן ולא
ברור, אולי לא להשאיר דבר. להפיל משהו מתיקי, כמו בטעות,
שיוותר לכם כמזכרת ממני.
בסופו של יום מה שמשאיר אותי כאן הוא לא יותר מהרגל. אפילו לא
הייתי קוראת לזה פחד, או אהבה. את האמת שלי לא מצאתי עדיין,
לעיתים אני לא מתיימרת למצוא. רק לפעמים, כשאני יושבת לבד בחדר
גדול וריק, אני מרשה לעצמי להיסחף לעולמות רחוקים. לברוח.
לטייל בעיר הקרה והאפורה, שלא הייתה ולא תהיה ביתי, ודווקא בשל
כך אני כמהה לה. הייאוש לא יעשה יותר נוח, אבל אוכל לצלם עצמי
מלמעלה, לצאת מתוך גופי ולראות אותי פוסעת במעיל הגשם הארוך
שלי, ברחוב כמו מצויר, ולהגיד לעצמי בראש שעשיתי את זה. מצאתי
את האמת שלי. אפילו אם האמת שלי היא שהכל הוא שקר אחד גדול.
ובלילות קרים, במקום הכי זר לי והכי אהוב עליי בעולם, לחשוב
עלייך. שהרי אתה בדיוק כזה.