ככל שהיא מרחיבה צעדיה
זיקנתי
כך אני מנסה להתחמק
בעזרת מעשי הטעיה
מסרטי המתח שהקפיאו
דם אפל בעורקי,
לפעמים גיחה לצל חדר המדרגות
של סימטאות נעורי, או
הסתר פנים בין קיפלי הזיכרון והשמלה
של הילדה המחכה עדיין בעליית הגג,
לעתים תפנית לא צפויה
בדרכים הארוכות שסללו אבותי,
מדי פעם אני מחיש את צעדי
ככל שמתירה הלמות הלב
הרועמת למרחוק,
בשעת סכנה אני מתמרק מעוונות
ומבשם את הפצעים כדי
לבלבל את חוש הריח של
הכלבים הדולקים בעקבותי,
לעתים היא בית מטבחיים בפאתי העיר
בו תלויות שנותי על אונקלים -
נוצותיהן מרוטות עיניהן הפוכות,
לעתים היא צעירה החוצה
את דרכי,
בקרנבל אני עוטה תחפושת משפטים
שלקחתי בהשאלה מילדי,
אחרי מותי יטלו את שלהם
ויצרפו למלים שפיזרתי כל ימי.