[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מעיין בונן
/
סנדוויצ'ים

כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה מכינה לנו סנדוויצ'ים כל בוקר,
עוטפת אותם באהבה ובשקית ניילון. היינו אוכלים אותם בהפסקה
הגדולה בשעה 10, הפסקת אוכל - חיים מסודרים ומוגנים של ילדים.
ילדים צריכים סדר וקביעות וככה היה - כל יום בעשר סנדוויץ'.
תראו לי היום מבוגר אחד שאוכל כל יום סנדוויץ' בדיוק באותה
שעה.

היום אמא שלי כבר רוצה שגם לי יהיו ילדים, שאלביש אותם בבוקר,
ושאשלח אותם עם סנדוויצ'ים לבית הספר. אני לעומת זאת עדיין
מחפשת את המקום בו אין הפסקות 10, גם לא אכפת לי שיהיה בלי
סנדוויצ'ים. אולי לחזור להודו למשל, היכן שבקושי יש בכלל לחם
ואם אתה משיג כבר איזה סנדוויץ' או טוסט אז אתה ממש מעריך אותו
כמשהו שקושר אותך הביתה, תזכורת לעולם ממנו הגעת,  עולם שלא חי
על אורז, אלא על חיטה.

אמא שלי בכלל לא אכלה סנדוויצ'ים עד האוניברסיטה. סבתא שלי
הייתה מכינה ארוחות מסודרות כל יום - בוקר, צהריים וערב.
ארוחות מלאות עם מרק, מנה עיקרית וקינוח. כאלו שאנחנו אוכלים
היום אולי בחגים.
אני כל החיים שלי חייתי על סנדוויצ'ים, אולי חוץ מתקופות
מסוימות בסוף תיכון ובתחילת תואר ראשון שהחלטתי שזה משמין
והחלפתי את הסנדוויצ'ים בכאב ראש ותשישות בסוף היום. אבל זה
בסדר, זה עבר לי. הבנתי שסנדוויץ' אחרי הכל הוא יותר טעים,
יותר מזין, ובכלל הרבה יותר נעים מכאב ראש.

איזו המצאה מופלאה הוא הסנדוויץ'. מה היה קורה אם לורד
סנדוויץ' לא היה ממהר למשחק הקריקט או הקלפים שלו אותו בוקר,
או שהטבח שלו לא היה חושב על האפשרות לשים לו את פרוסות הבשר
בין שתי פרוסות לחם, שלא ילכלך את האצבעות? כל ההיסטוריה של
המאה ה-20 הייתה נראית אחרת. המהפיכה התעשייתית כולה לא היתה
מתאפשרת בלי הסנדוויץ', ארוחה נארזת שאפשר לקחת איתך - קטן, לא
מלכלך, ונאכל כמעט בהיסח הדעת בין שיחות טלפון או ריצה ממקום
למקום - החברה המערבית כולה כפי שאנחנו מכירים אותה. בזכותו יש
לנו חינוך המוני, שעות נוספות, יום עבודה רצוף בן 10 שעות -
קידמה.

אולי בלי הסנדוויץ' העולם היה נשאר מקום חמים ורגוע בו אנשים
חוזרים כל יום בצהריים הביתה לאכול ארוחה חמה, לנמנם קצת, ורק
אז חוזרים לעבודה. כמו שסבא שלי היה עושה, נוסע כל יום על
האופניים שלו מדרום תל אביב למרכזה לאכול ארוחת צהריים בחיק
המשפחה. כמה פשוט ונינוח. אני בטוחה שסבא שלי אף פעם לא קילל,
אפילו לא בינו לבין עצמו איזה נהג מונית שחתך אותו, גם הבוס
שלו לא היה מצלצל באמצע האוכל, איך שהוא שום דבר לא היה ממש
דחוף, וגם לא היה טלפון במילא.

שוב שעת צהריים, יוצאת החוצה, כולם רצים עם הפלאפונים, הולכים,
נוהגים, אוכלים, בעיקר ממהרים. חושבת אולי לקנות איזה סלט, או
אולי פסטה? אבל בעצם אין לי הרבה זמן, וגם אין לי עם מי לאכול
היום במילא, נראה לי שסתם ניקח איזה סנדוויץ',במילא יש לי מלא
עבודה. אבל די נמאס כבר מהסנדוויצ'ים האלה.  
זה הוא, לורד סנדוויץ', הוא אשם בכל זה. אבל ביננו, גם בלעדיו
מישהו כבר היה חושב על זה, אחרי הכל מה כבר כל כך מסובך בלקחת
שתי פרוסות לחם ולשים ביניהן איזה חתיכת גבינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
I DON'T BELIEVE
IN DOG



הדיסקט


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/11/03 20:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעיין בונן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה