הכובע ראה ימים טובים מאלה,
הזקן מעולם לא גולח...
השיער הלבן משנים, צרות ודעת,
והמצח חרוש בקמטי מחשבה...

הכובע מצחיק בתנוחה מוזרה,
הוא יושב על כיסא במרפאה...
מתיקו השחור הוא מוציא ספר קודש,
קורא בו, עוקב באצבע אחר כל אות וכל תג...

פעם היה צעיר ונאה,
על כך יעידו קמטי-פניו...
ידיו גסות - מסוקסות,
באמונה גדולה בספר אוחזות...

פני הזקן, השקוע בספר,
זוהרים באהבה ואמונה...
הוא נושק בחשאי לספר הקודש,
ומשיבו ביראה לתיקו המרופט...

מבגדיו דולף העוני,
מבעד לבד הישן...
עייף ולאה הזקן כבר בבוקר,
מאורך ואורח חייו...

ומלבושיו מעידים על עוני,
עוני הגוף ועושר הרוח...
שכן הוא פי אלף עשיר ממני,
ועם כל כאבו, עדיין חיוך על שפתיו.



נכתב בתאריך  25/2/1993