כשדני התעורר, הוא בעצם המשיך לחלום. לפחות זה מה שהוא חשב.
כשדני התעורר, הוא היה באמצע הריצה. סתם. ריצה. הוא לא ידע אם
זה לכושר או סתם, להוציא עצבים.
הוא גם לא ידע איך הוא התחיל לרוץ, הוא פשוט רץ. ולא עצר.
דני לא הבין מאיפה הגיע לו הכוח הזה לרוץ כל כך הרבה.
הוא התחיל לחשוב לו: "מי אני בעצם?", "לאן אני רץ?", אבל לא
היה שם אף אחד לתת לו תשובה.
אחרי עוד כמה דקות של ריצה, דני התחיל קלט פתאום שהוא לא זכר
הרבה ממה שקרה לו. אבל אז הוא התחיל לשים לב לנוף. דני ראה
פרחים, עצים, אחו, ועוד הרבה דברים כאלה של טבע וכו' ואז, רק
אז עלה לו שבב של זיכרון.
דני נזכר שהוא רץ. אבל בזיכרון, הוא לא רץ לבד, לידו רץ גם סוס
לבן ויפה, עם רעמה גולשת כזו. ואז הוא נזכר שהוא לא רץ ליד
הסוס. הוא רכב עליו. ובעודו רוכב החל ממלמל לעצמו: "איזה יופי
כאן!"
"נכון", ענה לו קול.
נבהל, שאל דני: "מי אמר את זה?"
"אני" ענה לו הקול, "כאן, הסוס."
"אתה דיברת אליי?", שאל דני, "עוד לא שמעתי סוס מדבר!"
"גם אני לא", השיב הסוס, "אתה יודע איזה קשה לי למצוא פרטנר
לשיחה?!"
"וואו!", נדהם דני, והחל לפתח שיחה עם הסוס.
השיחה שלהם לא נמשכה הרבה, אולי איזה שמונה שעות, ואז אמר לו
הסוס: "כאן אתה צריך לרדת, דני. אני צריך לעצור, אבל לך יש עוד
דרך ארוכה." אז דני ירד מהסוס, נפרד ממנו והמשיך בדרכו.
"מאז אני רץ לבד", הבין דני והמשיך לחפש בזיכרונו הקצר אחר עוד
דברים משמעותיים.
אבל הוא לא מצא הרבה. פה ושם שיחות קצרות עם כמה ציפורים ואיזו
שיחה עם עוד כלב שהתחיל לרדוף אחריו, אבל אחר כך נטש אותו
לטובת מרדף אחרי כלבה מיוחמת.
"ככה זה", אמר דני, "כל מי שאני פוגש נוטש אותי באיזשהו שלב
אחר כך", והמשיך לרוץ.
"לא נורא", החל להרהר בכך שוב, "לפחות הנוף יפה". אבל הוא לא
שם לב, שחלק מהפרחים נבלו, חלק מהעצים נשברו ושהרבה חיות נעלמו
מזוית העין שלו, ולא חזרו עוד.
"זה ממש בעייתי שאין לי שעון" אמר דני לעצמו, "אני לא יודע כמה
זמן אני כבר רץ".
"עכשיו בערך רבע לעשר" ענה לו קול, אך הפעם כשבדק מי דיבר
אליו,
זה לא היה סוס, זה היה מישהו. מישהי ליתר דיוק.
"אני עמית" אמרה זו שרצה לידו. "אני דני", החזיר דני, והם
המשיכו לרוץ ביחד. הם המשיכו והמשיכו, אבל עמית לא נפרדה ממנו
והמשיכה לרוץ לצידו.
פתאום, שניהם הבחינו מרחוק בצוק, אבל המשיכו לרוץ בכיוונו.
"עצור!" אמרה עמית והחלה להאט ולשנות כיוון, אבל דני לא הצליח,
הוא המשיך לרוץ לכיוון הצוק ובסוף הגיע לקצה, אבל גם שם הוא לא
הפסיק ורץ מעבר לקצה הצוק. ונפל. הוא לא ידע כמה הוא נפל, אבל
הוא לא פגע בכלום. במקום זה, הוא גילה שהוא יכול לעוף והתרומם.
הוא התחיל לעוף. לא למעלה, חזרה לעמית, אלא המשיך בכיוון שבו
רץ.
הוא עף ועף, אבל לא פגש יותר אף אחד הרבה מאוד זמן. באיזשהו
רגע, חשב שהוא ראה את עמית עפה במקביל לו, אבל זו לא הייתה
היא, סתם אשליה.
עמית עפה מעט מאחוריו. מחוץ לשדה הראייה שלו. כי בסופו של דבר,
עמית המשיכה לרוץ וגם היא גילתה שהיא יכולה לעוף, אבל אף פעם
לא הצליחה להדביק את דני.
ושניהם המשיכו לעוף.
הם עפו באותו כיוון, אבל בנפרד, תוהים אם יגיעו אי פעם לאנשהו,
ויעצרו שם, ואז יגלו למה רצו כל כך הרבה.