New Stage - Go To Main Page


רועי חזר לאחר שבוע, בשעה הקבועה שלנו. עצם הופעתו היה ניצחון
הקשר שהספקנו לבנות בשקט שלנו. למרות שאכזבתי אותו בפעם שעברה,
הוא חזר. הוא התיישב מולי והסתכל לעברי, אך לא אמר כלום.
- כעסת פעם שעברה ודאגתי שלא תחזור - אמרתי.
הוא חייך חיוך של מנצח לכמה רגעים ואז השפיל את מבטו ובין
עיניו נוצר קמט של עצב. עיניו ריכזו אליהם לחות מכל גופו. יד
אחת כיסה את עיניו וכך רועי נשאר כמה דקות ארוכות. הפעם לא
הפלגתי למחוזות רחוקים, לא בישלתי ולא ביליתי עם אנשים, הייתי
כל כולי עמו. הנחתי שעצם הבעת הדאגה לו שאמרתי כשהוא נכנס, עשה
לו משהו, לא ידעתי מה. רועי הוציא שוב מהתיק שנשא עמו את הדובי
וחיבק אותו. מי שהיה רואה את המחזה הזה, היה נראה לו מחזה
סוריאליסטי. איש עסקים עם הופעה מכובדת, עניבה וז'קט, יושב לו
בכורסא, בוכה ומחבק דובי. אני הרגשתי מועקה גדולה, היה לי עצוב
ולא נותרה לי ברירה אלא להיות עמו. חמש דקות לפני סוף הפגישה
רועי דיבר.
- אני לא יודע מה אני עושה פה. אני לא יודע למה באתי מלכתחילה
- אמר ואני התמלאתי חרדת נטישה. אך הוא הוסיף - אבל לשבת כאן
עושה לי טוב - נשמתי לרווחה ונרגעתי.  לא יודע מדוע או אולי
אני יודע, שם בחוץ - אמר ואני חשבתי שהצלחנו לבנות רחם אימהי
בטוח וחם בחדר הטיפולים - כולם מצפים ממני לטוב ביותר, העובדים
שלי, אשתי, הלקוחות, החברים ואני מתחיל להתעייף מלהצליח בכל.
יש בי איזה חלק נסתר שמרגיש בודד, מסכן, עזוב, בוכה. אתה יודע
כמה זמן אני לא בוכה? זו פעם ראשונה אחרי חיים שלמים, אולי
בגיל שש או שבע בכיתי בפעם האחרונה. ואתה לא מסתכל עליי. מוזר
כי אני בוכה או כשאני מחזיק בדובי הזה ואין לי מושג למה אני
מביא אותו, אבל אני חייב אותו אתי. הוא ממלא לי איזו ריקנות
גדולה שאני חש בפנים.
- זהו הדובי שלך, עוד כשהיית ילד? - שאלתי.
- כן - ענה וחייך בין דמעותיו.
- ומה הוא נותן לך?
- תחושת ביטחון - אמר והוסיף - מוזר, כולם חושבים שאני האדם
הבטוח ביותר מעל פני האדמה ותראה אותי כאן.
- עזוב את כולם, מי שחשוב זה אתה כאן ועכשיו. ואתה צריך את
הדובי ולכן אתה מחבק אותו.
- כן - ענה והסתכל אליי כבודק האם אני צוחק עליו. כשראה שאני
לא, חיבק עוד יותר בחזקה את הדובי.
רועי המשיך לבוא למפגשים ובעצם הפך להיות המטופל הקבוע הראשון
שלי. אך באותו השבוע הכרתי בחורה נחמדה ומהר מאוד התקרבנו זה
לזו. ישבתי בפאב ושתיתי בירה צ'כית עם חבר והיא ישבה ממש לידי.
לפתע הבחנתי בה מסתכלת על ידיי.
- איזה ורידים יפים יש לך - אמרה.
- סליחה? - אמרתי והרגשתי מגוחך.
- הורידים שלך, ממש משהו - אמרה והוסיפה - שמי מעיין ואני אחות
במקצועי.
- עכשיו אני מבין - אמרתי והושטתי לה את ידי.
היא אחזה בידי, הביאה אותה אליה ועם אצבעות היד השנייה מיששה
את הוריד האמצעי.
- ממש משהו, אני יכולה לבוא אלייך הביתה? - שאלה וחברי קפא
מקנאה לידי.
- כן - עניתי בלי לחשוב כי אם הייתי חושב הייתי מגיע למסקנה
שבתו של דרקולה ניצבת מולי.
באותו ערב ותוך כדי שיחה על חיינו היא מיששה לי עורקים, ורידים
ונימים בכל הגוף.
- זה ממש מרגיע אותי - הסבירה - יש לך ורידים ירוקים, בולטים
ורכים.
- תודה - אמרתי - גם את יפה.
משהו כמו שש פעמים אפשרתי לה להוציא לי דם באותו ערב. רק קצת
כל פעם. לפנות בוקר, וכשהתשוקה נעשתה כבר בלתי אפשרית, היא
הציעה לי להתחבר אחד לשני. הסכמתי וניסיתי לנשק אותה. היא
סירבה בעדינות והוציאה צינור גומי מהתיק.
עשינו אהבה נוסח מעיין האחות. זרוע ליד זרוע, דם בא והולך,
נכנס אליי, מסתובב, יוצא ונכנס אליה. היא גנחה ונשמה עמוקות,
אני הרגשתי כיצד אני נעלם לתוכה ומתרוקן מעצמי וחוזר וממלא את
עצמי עם עצמי ועמה. לאחר מספר דקות התרוקנתי מעצמי ולפתע היא
מילאה אותי עם עצמה בלבד. אני נשארתי אצלה. ראיתי עולם אדום
מסעיר ומוזר, עולם של מחטים, צינורות ואינפוזיות. נהניתי למען
האמת אך תודה לאל היא יצאה מתוכי וחזרתי לעצמי.
כששנינו תשושים היא פרסה בפניי את חזונה. לבנות בנק של דם
שיחבר את כל תושבי העולם אליו, כך כולנו נהיה מורכבים מקצת
מהשני וכך המלחמות תיפסקנה לעולמי עד שלא נוכל להרוג את הזולת,
כי בזולת נהיה קצת אנחנו. בשבע בבוקר הבנתי שקשר רציני לא יצא
לי ממעיין האחות. יותר נכון, הבנתי שעלול לצאת לי מזה קשר
רציני עם מעיין האחות ונחרדתי. נפרדנו, לא לפני שהיא, תוך
דמעות של עצב ממששת ברוך בפעם האחרונה את ורידי זרועי וצווארי.

לא ראיתי עוד את מעיין אך המשכתי לחשוב על החוויה של אותו
הלילה והחלטתי שאני אוכל ליישם אותה בטיפולים שלי. גייסתי את
חבריי הקרובים וניסיתי לעבור אליהם דרך הצינור שמעיין השאירה
לי במתנה, ובחזרה. היו מספר שיבושים בדרך, איזה יום שלם
הסתובבתי בגופו של מתן, חבר טוב והוא בגופי שלי. היה זה יום
שבת, אז איש מאתנו לא הסתבך בעבודתו, אך יצא לי שחברתו של מתן
רצה לראותו ואז נפגשנו. היא הביאה את חברי לדירתה ולא יכולתי
להגיד לה שלא כי אז היא הייתה מגלה שמשהו לא כשורה. היה לי ערב
מדהים עמה, מבחוץ היא לא נראתה פראית כל כך. לא אהבתי איך היא
התבטאה כלפי בסוף הערב, אחרי שאמרה עד כמה אני כבד ולא יודע את
מקומי, כשהתלוננה על כך שאני, כלומר מתן, צלצל עשרים פעם
לדירתה וניסה להפריע לנו. בלילה נפגשתי שוב עם עצמי והצלחנו
לחזור כל אחד לגופו, אני לעצמי ומתן לעצמו. הוא לא שאל שאלות
ואני לא סיפרתי, אך הוא עזר לי מאוד בדרך לקידום הטיפולים
שלי.
מעבר לשיבושים כאלה, הצלחתי לכוון את הצינור כך שאני אוכל
להיכנס לתוך האיש שממולי מבלי לתת לו להיכנס אליי. פריצת דרך
מדעית ממדרגה ראשונה. חשבתי שאוכל לזכות בפרס נובל אך ידעתי
שאם העניין ייוודע ברבים, יישלל הרשיון המקצועי שלי. פחדתי אך
הרגשתי כמו גדול הדור. בלי להשתחצן.





סיפור מהקליניקה ה'
:םדוקה קלחה >>
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/11/03 20:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה