עד כמה שאני זוכר, השעה הייתה ארבע בבוקר. בדיוק חזרתי מהפאב,
והייתי קצת שיכור. אני יודע, שראיתי אותם באים, ואפילו הבנתי
מה הולך לקרות, אבל הייתי שיכור מדי בשביל להגיב. הם הפילו
אותי על הרצפה. נדמה לי שהיו שלושה בחורים, יחסית צעירים. הם
בעטו בי כל כך חזק, שלא יכלתי לנשום. אחרי הבעיטה בראש, לא
ראיתי כלום, ואז אור לבן.
לפני שהספקתי לראות מה קורה, הרגשתי שאני נשאב וזז, אבל לא
ראיתי לאן, כי הכל נראה אותו דבר. רק לבן מכל כיוון. ככה זה
הולך להיגמר? חשבתי לי. כל זה רק בשביל לקחת ממני 100 שקל
וויזה עם מינוס ענק.

פתאום עצרתי. היה קצת קריר, אבל לא נורא. אולי זה אומר, שאני
לא הולך לגיהנום. מתוך כל הלבן המסנוור, התחילה להופיע דמות.
זו הייתה אישה. היא נראתה צעירה, אבל יותר מבוגרת ממני. היה לה
שיער ג'ינג'י, והיא לבשה חולצה לבנה עם תחרה, או כך לפחות אני
אוהב לזכור את זה.
היא חייכה אלי חיוך מתוק, ואז אמרתי לעצמי, שגם זה לא נראה כמו
חיוך של גיהנום. היא הושיטה לי יד ואמרה שקוראים לה שיריה.
הייתי קצת חסר נימוס, ושאלתי אותה בישירות לא אופיינים, אם אני
מת. היא שוב שלחה את החיוך המקסים שלה, וענתה שאני לא מת, אבל
היא הנפש שלי. "אם אני לא מת", אמרתי לה, "אז איך את הנפש לי
ועוד מחוץ לגוף?". היא שוב חייכה אלי (למען האמת, התחיל להרגיז
אותי הרוגע שלה), ואמרה, שהיא מיד מסבירה הכל.
"רק שתדע שאתה לא מת", היא אמרה. היא הסבירה לי שאני בתרדמת,
ותוך שלושה ימים חוזר לחיים רגילים. כבר התחלתי להרגיש הרבה
יותר טוב. לא התאים לי למות בשלב הזה של החיים.

היא הזמינה אות לקפה. לא חשבתי שיש בתי קפה בגן עדן, או באיך
שלא קוראים למקום הזה. ישבנו, שתינו ושתקנו, עד שאמרתי, שתמיד
אמרו לי, שאני עדין מדי להיות גבר, והנה מסתבר שיש לי נשמה של
אישה. שיריה לא ממש אהבה את ההערה שלי. היא הסתכלה עליי במבט
נעלב, ואמרה לי שלמין שלה אין קשר למין האדם, שהיא בתוכו,
ושהיא בכלל לא נשמה אלא נפש. "מה ההבדל?" שאלתי בזלזול אנושי
טיפוסי. "הנשמה מחזיקה אותך בחיים", היא אמרה, "והנפש מווסתת
את הרוחניות שבך". היא לקחה לגימה מהקפוצ'ינו שלה, שבאופן לא
מקרי לחלוטין (כך הסתבר לי מאוחר יותר) גם אני הזמנתי, והתחילה
לשפוך בפני את הסיפור המלא. אני אביא אותו לכם, מילה במילה,
ואתם תשפטו מה נראה לכם:
"אני הולכת לספר לך עכשיו משהו, שמעט אנשים יודעים. יש מקום
כזה, שנקרא עולם הנפשות. הוא די דומה לכדור הארץ, כולל כל
הבעיות, אך שם אין מוות. הנפשות נולדות, וכשהן מגיעות לגיל 680
בערך, שהוא מקביל לגיל 100 בבני אדם, הן פשוט חוזרות חזרה לגיל
אפס, ומתחילות את החיים מחדש. אני היום בת 135, מקביל לגיל 22
אצלכם. בעולם שלנו, כמעט כל מי שמגיע לגיל כזה, נוסע לכדור
הארץ להיות נפש של אדם. זה כמו טיול התבגרות בדרום אמריקה או
הודו. יש רק שני תנאים: הראשון, שאתה לא בוחר את הגוף שאתה
מקבל, והשני, שאסור לך לעשות שום דבר בזדון.
אני לא רוצה, שתבין לא נכון. זה לא שאנחנו שולטים בכל מה שאתם
עושים, אנחנו רק מנווטים כיוונים. לכל אדם יש לבסוף בחירה בתת
מודע, מה הוא רוצה לעשות. אנחנו רק מסייעים לו להחליט.
אתה מבין, האדם בנוי מחלק פיזי וחלק רוחני. בחלק הפיזי שולטות
הנשמות, שאלו בעצם מלאכים, כמו בתנ"ך, שזה התפקיד שלהם. הם
אחראים לעצם העובדה שאתה חי, ובהם תלוי גם החולי והמוות. אתה
לדוגמא נמצא עכשיו בקומה, מכיוון שהנשמה שלך הייתה צריכה לחזור
הביתה לכמה ימים. לפעמים קורה, שמלאכים לא יכולים לסיים את
המשימה שלהם, מאיזושהי סיבה, ואז בני האדם מתים מוקדם מדי (רק
עכשיו אני יכול להבין איך יכול להיות שילדים מתים).
החלק הרוחני מורכב מחלק של מחשבה עצמאית, שבנויה על תשתית,
שהנפש יוצרת. עכשיו לדוגמא, אני לא גרמתי לך ישירות להזמין
קפוצ'ינו, אבל אני גרמתי לכך, שבאופן כללי אתה אוהב לשתות את
זה. גם הנפש כמו הנשמה עלולה להיות צריכה לסיים את המשימה
מוקדם מדי, ואז יש אנשים שמאבדים את התשתית של הרוחני, וקורה
להם מה שאתם קוראים (ובצדק כנראה) מחלת נפש".

מיותר לציין שהייתי בשוק. "אז מה קורה כשמתים?" שאלתי, לאחר
התאוששות קלה. "הנפש והנשמה הולכות הביתה", היא אמרה ללא
היסוס. "הנשמה תחזור שוב לאחר חופש קצר, ואילו הנפש תחזור
לחיים שלה". הנפש, היא הסבירה לי, לפעמים חוזרת לעוד סיבוב,
אבל בעיקר עושות את זה נפשות עשירות, שאין להן סיבה לעבוד.
רציתי לשתות עוד קפוצ'ינו, אבל הזמנתי שוקו, כאילו להוכיח
לעצמי ולשיריה, שיש לי רצון חופשי. "אתם הבני אדם כל כך
מצחיקים אותי", היא זרקה פתאום. "את חושב, שאם תשתה עכשיו
שוקו, את מעלים את עצמי ממך?". היא גרמה לי להרגיש מאוד קטן
ואפסי. "אני לא מבינה למה אתם תעקשים להיות בעלי בחירה מלאה,
או נשלטים באופן מלא, ולא יכולים לחיות בפשרה". רציתי להטיח בה
ערכים של חופש ובחירה עצמאית, אבל בטח גם זה הנפשות החדירו
לאנשים. שוב שתקנו.

"אז מה אתה חושב על זה", היא ניסתה לשבור את הקרח. חייכתי
ואמרתי לה, שהיא בטח יודעת. היא שוב חייכה את החיוך המלאכי
(סליחה... נפשי) שלה.
את יתר השיחה העברנו בשיחת חולין פשוטה. היה לי נחמד לדבר בעצם
עם עצמי. היא סיפרה לי, שלא תמיד הנפש חושפת את עצמה במצבים
כאלו, ובכל מקרה כשהאדם חוזר למצב רגיל הוא שוכח את הכל (מסתבר
שהפעם הייתה תקלה).
התארחתי עוד שתי לילות אצלה בבית, ופגשתי את המשפחה שלה. תהיתי
אם הם יהיו דומים לשלי, אבל מסתבר שאין קשר בין הדברים. התחלתי
להתגעגע הביתה.

מצאתי את עצמי שוב בריק הלבן הבוהק. שיריה ליוותה אותי עד
שהתעוררתי חזרה בבית החולים. הכל כאב לי, וקצת כעסתי על מלאך
הנשמה שלי. תוך שבוע חזרתי הביתה.
אמנם לא שכחתי כלום, אבל קיוויתי ששיריה תיצור איתי שוב קשר.
מאז, כל פעם שאני בדילמה, אני מדבר אליה, ויודע שאיך שהוא גם
היא קצת שומרת עליי.