פגשתי אותו ברחוב, כמו שאני פוגשת עוד הרבה אנשים אחרים.
דיברנו על מה נשמע ובמה אנחנו עובדים ואיפה אנחנו גרים, ומתי
בפעם האחרונה פגשנו עוד מישהו מי"ב 1בתיכון התל אביבי בו
למדנו. לו היו דברים רגילים לספר, כי הוא גר ברחוב אחד בתל
אביב והוא לומד בחוג אחד באוניברסיטה. אני שיתפתי אותו במה
שעבר עלי בשנתיים האחרונות.
לחצנו ידיים וכל אחד פנה לדרכו. אני חייכתי וצחקתי לעצמי כי לא
ראיתי אותו כבר שמונה שנים והוא, הוא אמר שהוא שמע את השמועות
וראיתי את המבט המזועזע שלו בעיניים, כשהוא הסתובב ללכת. ידעתי
שככה הוא יגיב, תמיד אנשים מגיבים כך כשאני מספרת להם שבשנתיים
האחרונות הייתי חולה בסרטן המוח. אני לא מבקשת סימפטיה, רציתי
לצעוק לו, אבל הוא כבר נעלם במורד הרחוב.
לך תחייה עם זה. כשכל החברים שלי סיימו ללמוד, התחילו בקריירות
כאלה ואחרות והיו בשלבי הקמת תאים משפחתיים, שכבתי אני בבית
חולים עם אינפוזיה בוריד. אחר כך החלמתי וניסיתי לבנות את
החיים מהתחלה, והנה זה שוב רודף אותי. לך תסביר שאתה אדם
נורמלי.
נכון, השתניתי, למדתי הרבה לקחים וחשבתי מיליון מחשבות בשנתיים
האלה. הפרכתי המון אמיתות שהיו, ובניתי במקומן יסודות חדשים
ומוצקים יותר. אבל החברה מסביב עדיין לא מאשרת ואיפה שהוא
מנדה, הגורל השונה מוציא אותך מן החבורה הסגורה.
לא מתכוונת להתנצל. מתוך הקבוצה היה זה התור שלי לקבל את המכה.
לא כועסת ולא מבכה, את הבכי שלי בכיתי בין ההקרנות לכימותרפיה
ובין ניתוח לניתוח. היום אני שלמה ועצובה, דומה וגם שונה, זקנה
מאד וצעירה.
היום הייתי רוצה לשכוח. לחייך אל החיים המכוערים בלגלוג, להצית
סיגריה ולהפנות את הגב. הייתי רוצה להיות כל כך קלילה עד שהרוח
תוכל להעיף אותי למעלה עם כל משב קל. הייתי רוצה, אבל הוא,
מי"ב 1 בתיכון, עם המבט הזה בעיניים, לא ייתן לי לשכוח את מה
שהיה, בחיים.