"תפסיק כבר להדליק ולכבות את האור! אתה עושה לי כאב ראש!" אבל
הוא המשיך בשלו. עמד בכניסה לחדר, ערום, חצי מגופו בחוץ וחציו
השני רכון אל החדר, נוגע במתג החשמל ומדליק ומכבה את האור ללא
הרף. היא שוכבת במיטה עצבנית ולא מצליחה להבין את פשר ההתנהגות
שלו. הוא, מצידו, נראה כאחוז תזזית, שכל עיקרו עכשיו הוא למרר
את חייה.

היא סובלת עוד כמה דקות ואז נשרפת הנורה. "אתה רואה מה עשית?
עכשיו לך תחליף נורה!" אבל הוא בשלו, עדיין מעלה ומוריד את
המתג למעלה, גם כשאין אור. היא קמה מהמיטה בסערה, פונה לעברו,
נותנת לו סטירת לחי מצלצלת ויוצאת אל המטבח. היא שומעת את
צעדיו הקלים בעקבותיה ומרגישה שנשבר לה. היא לא יכולה עוד לשאת
את נוכחותו בביתה.

היא מתקרבת אליו, ומושיבה אותו בכוח על כסא במטבח. מצווה עליו
לא לזוז ומוציאה לשניהם בירות מהמקרר. היא מתיישבת, נאנחת כמי
שעומדת בפני מעשה לא קל ושוקלת כל מילה בכבדות. אחרי שתיקה קלה
וכמה חיוכים שלו - היא מחליטה לדבר. היא מזכירה לו את הפעם
הראשונה שנפגשו.

היא נכנסה לכתה בהליכה נמרית מעט ומבט מרושע אך ממיס, תפסה את
מקומה ליד הלוח וברכה את כולם בבוקר טוב. היא אמרה לו שהיא
זוכרת את מבטי הערגה שנעצו בה התלמידים הבוגרים יותר, אלה
שזקפת בוקר בשבילם כבר לא עוד מטרד מביך, אלא עניין שצריך
לפתור בדחיפות בעזרתה של נערת תיכון תמימה ובתולית. היא זוכרת
איך היא סקרה את עיניהם, שסקרו את גופה. היא זכרה את הלך הרוח
הנעים שליווה את אותו שיעור ראשון. זכרה את ההרגשה הטובה שבה
יצאה מהכיתה באותו יום, הרגשה של ניצחון קטן ושל ידיעה חזקה
ששנת הלימודים הזו תהיה מצוינת.

אבל יותר מהכול, היא זכרה אותו. זכרה שישב בשולחן האחרון מצד
ימין והביט אל החלון. הוא לא התעניין במה שקורה בכתה, לא עניין
אותו שנכנסה מורה חדשה ושהמנהל מציג אותה, לא עניין אותו שהיא
כ"כ יפה וחושנית ויותר מהכול, לא עניין אותו שהוא עניין אותה.
עם הזמן, היא לקחה אותו בתור הפרויקט הקטן שלה. ניסתה להיכנס
לנשמתו, להבין מה מעיק עליו ומה גורם לו לרצון הכ"כ חזק לברוח,
לברוח מעצמו.

מהר מאוד הם התקרבו זה לזה ונוצרה בניהם מערכת יחסים אינטימית
מאוד. היא כ"כ אהבה ללמד אותו מה אישה אוהבת ומה הוא אוהב. כ"כ
חשקה בו, בתמימותו, באהבה הטהורה שלו, בדרך שלו להביע את עצמו,
בגוף הנערי שלו. היא מעולם לא ציפתה שתהיה לה מערכת יחסים עם
תלמיד שלה, עם מישהו שהיא אחראית לחינוך ולערכים שלו במידה
מסוימת, אבל זה קרה מעצמו.

ועכשיו הוא אצלה בבית, מחפש תשומת לב ע"י פרובוקציות ומסרב
ללכת הביתה.
הוא הסביר לה שהוא מאוהב בה, שהוא רוצה להיות איתה, להיות
המאהב שלה, ומסרב לקחת בחשבון את 10 השנים שמפרידות בניהם.
היא מנסה להסביר לו שהם נקלעו למצב הזה וחייבים לצאת ממנו
בהקדם האפשרי, אבל הוא אוטם את אוזניו ולא מוכן לשמוע. היא
מביטה בו בחום ורחמים וכ"כ כועסת על עצמה, שנתנה לו אפשרות
להתאהב בה.

היא מביטה בעיניו היפות, עיני השקד שלו ורואה איך הן בורקות
ונוצצות. הוא מזיל דמעה והיא אחריו. היא לא יכולה עוד לסבול.
בסוף היא מחליטה לקום מהכסא, להיכנס להתקלח ובקול ספק-אסרטיבי
ספק-שביר אומרת לו שהיא לא רוצה לראות אותו כשתצא מהמקלחת. הוא
לא עונה ולא זז. היא נכנסת למקלחת ושוקעת במחשבות הורסות.
כשהיא מסיימת להתקלח היא מקווה שהוא כבר לא יהיה שם, אבל יש בה
גם ניצוץ קטן של תקווה שכן יהיה.

היא פותחת את דלת המקלחת, יוצאת אל הסלון ורואה פתק קטן תלוי
ע"י מגנט על דלת הבית, "יצאתי מביתך, יצאתי מחייך ואני מבקש
שתצאי גם את מחיי."

היא לא הגיעה לבית הספר יותר.