אני מסתכל עלייך כמו ממצלמה בסרט ישן. כאילו מישהו מיקם את
הראש שלי שם. ומשם אני רואה את השיער שלך, מריח אותו, רק רוצה
לגעת בו. המצח שלך, מקומט כי את לא רואה מה כתוב בטלוויזיה,
גבעות גבעות, הגבות שלך, האף הסולד שלך שאני מאוהב בו, לראות
אותו ולהבין שאני מתבונן באלה יוונית ענוגה, הנקבוביות של האף
שלך, כמו שדה מוקשים שאני יחצה כדי להגיע אל השפתיים שלך, כמו
פרח המזמין נמלה שתבוא לנוח עליו, ללגום מצופו, וברגע שהיא
תהיה מספיק קרובה הוא חובק אותה עד שהיא נחנקת למוות, מוות
שאני רק רוצה לעבור שוב ושוב. שדייך, כמו שני הרים נישאים אל
השמיים ובקצוותם סולמות לגן עדן. ביניהם גיא המוביל לבאר.
ובבאר הוא יושב הבן זונה. שיכור. יושב עם התחת בתוך הבור עם
בקבוק טקילה ביד, בגילופין. מנצל את ההזדמנות שאת מרשה, בכלל
לא מבין איפה הוא נמצא. כל ערב הוא מהלך לו שיכור על השביל
המוביל לגבעה, מאבד את ההכרה ומוצא עצמו בבוקר שוכב עלייך, עם
ראש מפוצץ, בקושי רואה, ומדדה לגיא, שם ימצא לו נישה קטנה בה
יוכל להתכרבל לכמה שעות ולתפוס תנומה עד שיבוא הערב, אז יקום,
ישתה ומתחיל מאונן לו, כי הוא לבד. לא קולט בעצם שהוא בבאר,
שמאחוריה גיא, שבין הרים, המובילים לגן עדן, ומאחוריהם פרח
שמאחוריו שדה מוקשים ומאחוריו שיחים, וגבעות, ואז שיער ואז
שחור, והכתוביות עולות: "שחקן ראשי: צ'ארלי צ'פלין"... הבן
זונה.