היא סובבה ראשה, הביטה,
ושוב ליבה החל לפעום...
רצתה לשאול: למה עשית?
אך הוא העדיף עכשיו לישון.

ושוב נזכרת היא בפחד
באור עיניו הנוצצות,
ובמצוות אימה, אשר נשכחת
ברגש חם של אהבות.

היא אהבה אותו, רק זה זוכרת
גם כשידיו עליה טיילו...
גם כששאל: על מה שומרת?
וכשכבוד - שפתיו כבר שללו.

"אני אוהב אותך"- הוא לה אמר,
"רוצה אותך כאן, ועכשיו",
וכך הוא לנשמתה חדר,
ומה יהיה אחר כך - לא חשב.

היא אהבה אותו, רק זה יודעת,
וכך אמרה לו: "לבי שלך".
אך בגללו היא לגזרים נקרעת,
כי הוא רצה גם הוכחה.

היא אהבה אותו, וכך החליטה
לתת רק לו את מה שעד עכשיו שמרה.
אמרה: "באהבתך את עולמי שינית",
ואז ידעה- אין דרך חזרה.

היא נצמדה אליו בנשיקה חמה,
ואז הבין - השיג מה שרצה.
הוא לא הבין שעדיין היא ילדה תמימה,
ו"גבול הנשיות" בתשוקה חצה.

היא צעקה, דמעות הרטיבו את פניה.
בקול רועד ביקשה: "תפסיק"!
הוא לא ראה כבר את עיניה,
ורק כאשר... - הפסיק.

הוא לא הבין, כמה מכאיב,
כי לא אהב אותה מספיק.
ולא רצה שעולמה תחריב,
אך מאוחר: הוא לכת כבר הרחיק.

ואז, כל אהבתו - היכן היא?
כמה זורם הדם, הוא לא ראה...
ובשבילו כעת שונה היא,
ובשבילו כעת היא לא טובה.

כל כך עייף, וכו מהר נרדם,
בסך הכל עוד בחורה איתה שכב.
ומעיניה לא רק דמעות זולגות, גם "דם",
כי לא רוצה אותה עכשיו.

וכך, שכבו הם במיטה אחת,
אך היא הרגישה בודדה...
זה לא הוגן: אהבתה בורחת!
ואין מה לעשות, היא "נשדדה".

לכל חייה תזכור היא את פניו,
ואיך היופי הצעיר ממנה הוא לקח.
ולא איכפת לו, שרק עכשיו
קטף הפרח, שעדיין לא נפתח.

ומחר, אחרת תהיה במיטתו,
מילים רבות של אהבה הוא באוזנה ילחש...
הרבה בנות בגרו כך בביתו,
ובחיוך יחשוב: "עוד לב תמים כבש"!

הם נכנסו ביחד לביתו,
אך לבדה ממנו היא יצאה.
ידעה - לא תיפגש יותר איתו,
ושמו, בכוח, מליבה קרעה.

בזה הלילה מתה בה ילדה,
בכאב רב, בבכי ודמעות.
בזה הלילה בה אישה נולדה,
כי מבגרות כל כך האכזבות.