חשבתי על זה, והגעתי להחלטה:
כשאגדל אני לא אגור כאן.
אתם יכולים להגיד שאני מטומטמת, ואיך אני יכולה לשכוח את הארץ,
להשאירה מאחור.
אתם יכולים להגיד שאני בוגדת אנוכית, שהדורות הקודמים עבדו קשה
מאוד בכדי שתהיה לנו הארץ הזאת.
אבל אני לא רוצה יום אחד לצאת מדלת הבית שלי, ושערבי משוגע, או
ילד-כנופיות-רחוב מכור לקראק , או כל מי שתרצו יבוא וירסס אותי
ביריות.
ואני לא רוצה שיום אחד שוטר יעמוד על סף ביתי, ויודיע לי
בעיניים מושפלות שהילדים שלי התפוצצו באיזה קניון.
רק בישראל אתה יוצא מהבית כל יום בהרגשה שאולי היום אתה יוצא
מהבית בפעם האחרונה. אתה יוצא מהבית, ויודע- 50% אתה חוזר
הביתה עוד דקה, או שעה, או יומיים. ו 50% זו הפעם האחרונה שאתה
תהיה בבית, כי אולי מישהו יפוצץ לך ת'צורה שם בחוץ.
אנחנו מדינה מאוד מיוחדת. אצל כולם האוטובוסים נוסים על הכביש,
רק בישראל הם עפים באויר.
ואם יום אחד תיפול לי פצצת אטום על הגג באמצע הלילה? אני אתפרק
לחתיכות קטנות.
אני לא רוצה למות ככה. לאף אחד לא מגיע למות ככה.

רק בישראל אתה יכול למות כל יום בלי כל אזהרה.
להידקר, להיפגע מאבן בראש, ליפול דרך רצפת אולם חתונות,
להתפוצף בקניון- אפילו במועדון... רק בישראל.