מוקדש לחברה הכי טובה,
את מיוחדת יש בך משהו שגורם לי לחייך בכל מצב.
את אחד הדברים הכי חשובים לי בחיים ואני באמת לא רואה את עצמי
מסתדרת בלעדייך.
אוהבת תמיד ומתגעגעת בכל רגע ממעיין.

עברו כבר 48 יום וחמש שעות.
פתאום זה נראה לי מלא.
אני יושבת לבד בבית, כהרגלי. לא עושה כלום, סתם מסתכלת על
הציור שיש על הקיר.
"קומי." היא אומרת.
"למה?"
"כי אני מבקשת. קומי בבקשה."
קמתי מהמיטה והסתכלתי עליה.
כ"כ יפה, כ"כ טהורה, ממש מלאך קטן.
"אני אוהבת את השמלה הזאת עלייך." אמרתי לה.
"תמיד אמרת שאני נראית כמו מלאך בלבן, אז רציתי להיות מלאכית
היום. בואי הולכים."
"לאן?"
"הולכים. תלבשי את השמלה הלבנה שלך, נהייה היום מלאכיות."
שמתי את השמלה הלבנה שלי שהיא כ"כ אהבה ובאתי לצאת מהבית ואז
היא עצרה אותי.
"חכי רגע." היא אמרה ופיזרה לי את השיער.
"אמן והיה לי את התלתלים שלך, כאלה יפים."
"הייתי הורגת בשביל שיער חלק כמו שלך." אמרתי וצחקנו.
היא הלכה מלפניי כמעט כל הדרך.
ואז הגענו להר כזה.
"בר לאן את לוקחת אותי?" שאלתי.
"גל תסמכי עליי. בואי, תני לי יד אני אעזור לך לעלות." היא
אמרה והושיטה את ידה אליי.
לקחתי את ידה והתחלתי לטפס במעלה ההר.
"בר תעצרי!" אמרתי אחרי 15 דקות.
"אין לי כוח, בואי נעשה הפסקה."
"לא גל את חייבת לעלות! מהר לפני השקיעה שלא תפספסי את כל
זה!!!"
היא הרימה אותי מהרצפה וגררה אותי.
הלכתי אחריה, בוטחת בה לגמרי. לא ידעתי מה מצפה לי למעלה, אבל
ידעתי שהדרך למטה תהייה קשה בדיוק כמו העלייה.
לבסוף כשהגענו למעלה ראיתי משהו מהמם.
ראינו את הים מתפשט על כל האיזור ואת השמש נחתכת לשניים.
"נכון יפה?" היא שאלה, מרוצה מעצמה.
"מהמם."
"בואי נעשה תמונה, שנזכור את זה תמיד."
"אבל בר..." התחלתי לומר והיא קטעה אותי.
"אני יודעת... בואי נעשה בכל זאת."
לקחתי את המצלמה ושמתי אותה על הסלע.
היא צילמה אותנו אחרי מספר שניות.
"בואי שבי." היא אמרה לי.
הוצאתי סיגריה מהתיק והצעתי לה גם. היא לקחה לי סיגריה ורק
הסתכלה על הנוף, לא דיברה.
"בשביל מה הבאת אותי לפה? רק בשביל לראות את הנוף?" שאלתי.
"לא... זה יותר מזה. מה יש לך בזמן האחרון? למה את רחוקה
מכולם?"
"כי אני לא משתייכת אליהם."
"למה?"
"לא יודעת, אני פשוט לא."
"כי את שונה מהם, את מיוחדת." היא אמרה בצורה כ"כ פשוטה.
"מה זאת אומרת?"
"את שונה, את מיוחדת. יש לך משהו שלהם אין."
"אני יודעת, ואני רק מרוויחה כי יש לי את זה. אבל הם לא מבינים
אותי. רק את מבינה אותי וזה לא עוזר לי הרבה בהתחשב במצב ש...
את יודעת למה אני מתכוונת."
"אני יודעת... אבל לא נורא. יום אחד הם יבינו."
"ועד אז? עם מי אני אהיה?"
"איתי. אני בחיים לא אעזוב אותך, לא משנה מה."
"תודה."
"אין על מה. אם זה לא הייתי את היית יכולה להשתייך לכולם."
"אם להשתייך לכולם אומר להפסיד אותך כמו שהאחרים הפסידו אז אני
מעדיפה לא להשתייך אליהם, לא להשתייך לאף אחד, העיקר שתהיי
שלי, שאני לא אפסיד אותך."
"תודה. אבל אני בכל זאת מרגישה אשמה."
"אין לך על מה בר. אני אוהבת את זה ככה."
"אני צריכה ללכת." היא אמרה ונעמדה על קצה ההר.
"אל תלכי עדיין, תישארי איתי. רק עוד קצת."
"אני לא יכולה. אני חייבת ללכת."
"אז אני באה איתך." אמרתי ונעמדתי גם אני על קצה ההר.
"לא. אל תבואי איתי."
"אבל למה?"
"כי את צריכה להישאר פה, להראות לעולם עד כמה את מיוחדת."
"אבל אני לא רוצה להיות מיוחדת. אני רוצה להיות איתך לנצח."
"גל, אי אפשר. בבקשה אל תעשי לי את זה. תישארי פה. בשבילי..."
"זה לא פייר מצידך לבקש את זה ממני. את לא נשארת פה בשבילי. את
עזבת אותי."
"אני לא!" היא צעקה.
"את כן!!!"
היא שתקה, לא ידעה מה לומר, רק הסתכלה עליי בוכה.
"את עזבת אותי! השארת אותי פה לבד!!! אף אחד לא מבין אותי,
כולם חושבים שאני מפגרת, צומיאיסטית, שאני משוגעת!
ואת לא איתי... אני לבד בר אני לבד!!!"
"את לא לבד. תראי אני פה איתך."
"זה לא אותו הדבר, זה לא כמו פעם."
"שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, למרות שאני רוצה שזה יהיה
כמו פעם. אבל זה גם משהו. אני לא עזבתי אותך, לא השארתי אותך
לבד. אני פה נכון?!"
"נכון..."
היא התקרבה אליי לאט וליטפה את הדמעות שלי.
"אני אוהבת אותך." אמרתי.
"גם אני אותך."
חיבקתי אותה חזק, לא רציתי שהיא תעלם לי מבין אצבועותיי.
אבל היא נעלמה לי מבין אצבעותיי ושוב נשארתי לבד על ההר.
ירדתי בחזרה למטה.
הלכתי לחנות פילים ופיתחתי את התמונה.
בחדר שלי תליתי את התמונה שלי לבד על ההר עם הנוף היפה מאחורה.
יצאתי שם יפה.
"תמונה יפה." היא לחשה מאחורי.
"תודה."
"ביי."
"ביי." אמרתי לה.
היא שוב נעלמה, אבל היא תחזור. אני יודעת שהיא תחזור...

יוליה נשמה שלי אני אוהבת אותך הכי בעולם!!!