היא נסחפת,
בוכה,
מתערבבת, מתערבלת,
אף פעם לא מרגישה באמת,
זה תמיד איזה בליל רגשות סותרים,
שמחה עם עצב,
אף פעם לא מרגישה באמת,
במלוא המובן,

היא אינה
ישות אחת שלמה ועצמאית.

היא אלף אנשים
בתוך גוף אחד,
זועקת לעזרה
מבקשת לצאת מתוך הכלא האנושי הסוגר אותה.

נסחפת לתוך המוסיקה הזו
המשכרת,
הסוחפת.

נשברת מבפנים.

לאט לאט.

לאט לאט נכנעת לחיים האלו,
לא יכולה להלחם יותר,
הופכת למכונה,
מכונה שמחייכת בבוקר,
ובוכה בלילות.

מכונה של נשימות,
חסרת נשמה,
אפורה,
קרה,
מ ת כ ת י ת,
היא נגמרת,
לא ממומשת,
לאט לאט...